קדושת פירות הגוי – גנוזות עת הקץ

קדושת פירות הגוי

אחר השקפת העיון בדברי הרבנים הנז’ בכל מה שנשאו ונתנו בעניין זה, לא מצאנו טעם מספיק על מה סמכו האידנא שלא נהגו בדיני קדושת שביעית וביעור. דמכל הצדדים קשיא, כאשר יראה המעיין עין בעין בפסקי הרבנים הנז’, הלוא הם כתובים בספר אבקת רוכל הנז’ מסימן כ”ב עד סימן כ”ה, דאף אחר הראיה שהביאו מדברי מהר”ש הזקן שעליה סמכו הרבנים הנז’ את ידיהם לפטור פירות הגוי מן הביעור, אכתי קשה דהא מקדושת שביעית בפירות הגוי לא פטר, וכמו שהוקשה הדבר הזה להרב המבי”ט יעו”ש.

ועוד דאעיקרא דדינא פירכא, שאותה הראיה עצמה דחויה היא מעיקרא, דהראיה שהביא מהר”ש לדבריו מהגמרא מההיא דלוקח טבלים מן הנכרי וכו’ לא שמה מתיא, שאין הנידון דומה לראיה כמו שיתבאר לפנינו בס”ד.

והאמת יורה דרכו שהדין עם הרב המבי”ט במ”ש לחייב פירות הגוי בשביעית ובביעור ולפוטרם מהמעשר בשנת השמיטה, שכך הדין נותן. וכפסק מהר”ש סיריליו הנז’.

ואעפ”כ הלכתא כמרן שנטה אחר המנהג, הלכתא כוותיה ולא מטעמיה, כי טעם אחר יש למנהג, והדין דין אמת כמו שפסק מרן מטעם כעיקר, אשר לא שיערוהו הרבנים הנז’, כאשר יתבאר לפנינו בס”ד.

ומ”ש מרן לפטור פירות הגוי מכל דיני קדושת שביעית וביעור, והביא ראיה לדבריו מדין גוי שקנה קרקע בא”י וזרעה בשביעית, שכתב הרמב”ם פירותיה מותרין, וקא משמע ליה למרן מלשון מותרין הנז’ דר”ל שהם היתר גמור וחולין גמורים, שהם פטורים מהכל. דאם איתא דר”ל שהם מותרים ונאכלין בקדושת שביעית, לא הוה שתיק ליה מניה.

אלא ודאי דמאי דקאמר מותרים, ר”ל שא”צ לאוכלם בקדושת שביעית, והיה טעמו מחמת שזרעם גוי דלאו בר חיובא הוא, וגם מחמת שנזרעו בשדהו, דבעודה בידו מופקעת היא מכל המצוות, א”כ לא נהגא בה קדושת שביעית ולא ביעור. וכיון דהרמב”ם שהוא מרא דארעא דישראל ס”ל הכי, כוותיה נקטינן.

באופן שעל היסוד הזה בנה דבריו לפטור פירות שזרעו הגוי בשדהו מדיני קדושת שביעית וביעור, וא”כ האידנא שהכל הוא מפירות הגויים, הרי הם פטורים מהכל, כבר כתבנו דאין זה אמת, ובנפול היסוד יפול הבניין.

מדוע חל בפירות הגוי חיוב תרו”מ במירוח ישראל

ועוד, אי אזלינן בתר האי טעמא שכתב, יהיו פטורים ג”כ מהמעשרות, דחד טעמא הוא לפטור אותם לגמרי מכל וכל כאן וכאן^[1].

ואנכי לא ידעתי איך נחה דעתו דעת עליון בטעם זה, דא”כ אין כאן מקום לחייבם במעשרות אפי’ בשאר שנים, מכ”ש בשנת השמיטה דפטורה מן המעשרות אפי’ לגבי ישראל, שיש להם חיוב מדינא בהפרשת תו”מ, מכ”ש לגבי הגוי דלאו בר חיובא הוא, אלא שאתה בא עליו מטעם דאין קניין, שיהיו פירותיו חייבים לגבי ישראל הלוקח ממנו.

וכי אמרת דבעוד השדה ביד גוי יש לו קניין ומופקעת היא מקדושת שביעית וביעור, א”כ לגבי מעשרות נמי מופקעת היא^[2].

וכי תימא דאע”ג דמופקעת היא חייבת בתרו”מ מדרבנן כמ”ש התוס’ דאפי’ למ”ד יש קניין מודה הוא שחייב מדרבנן, א”כ גם לגבי שביעית נימא הכי שיהיה נוהג בה דין ק”ש וביעור מדרבנן, דהא מ”מ נמי דרבנן הם בזמן הזה לדעת הרמב”ם, כמו השביעית שהיא דרבנן בזמן הזה לפי דעת הרמב”ם כפי שיטת מרן בפסקו הנז’.

ואצ”ל לפי האמת שכתבנו, דלדעת הרמב”ם שמיטה האידנא דאורייתא, דאי מיחייבת לה מדרבנן במעשר הקל שהוא דרבנן בזמן הזה, אע”פ שהיא מופקעת, מכ”ש שתחייב אותה מדרבנן לעניין ק”ש וביעור שהיא מדאורייתא בזמן הזה.

שביעית היא אפקעתא דמלכא ואף שדות נכרים הם הפקר

ומ”ש מרן לחייב פירות הגוי במעשר בשנת השמיטה מחמת שהגוי משמר שדהו ואינו מפקירו, דרחמנא לא פטר שנת השמיטה מהמעשר אלא מחמת שהיא הפקר לכל. והשיג בזה על הרב המבי”ט שכתב, דילפינן פיטור לשנת המעשר מכח היקישא דכתיב ‘ויתרם תאכל חית השדה’^[3], הקיש הכתוב אדם לחיה, מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר, גם אדם אוכל ופטור מן המעשר, כדאמרינן במכילתא^[4]. ואף אם יתעקש אדם לומר דלא פטר הכתוב אלא בישראל, אבל גוי שאינו מפקיר שדהו יהיה חייב. אף אתה אמור לו מעתה, אם ישראל ישמור שדהו בשביעית ולא יפקיר אותו יהיה חייב. זה ודאי אינו, דרחמנא אפקרה לארעא וכו’.

וכתב עליו מרן שמה שחושב עקשות הוא היושר, ושהוא בא ללמוד סתום מן הסתום ממנו, דגם בישראל נימא אנה”נ דכי לא הפקיר שדהו, יהיה חייב במעשר. ואפי’ את”ל דבישראל פטור, מ”מ בגוי דלאו בר חיובא הוא, פירותיו חייבים במעשר, יעו”ש.

בחינם השיגו, דבשביעית אין הדבר תלוי בבעל השדה אם הפקיר או לא הפקיר, דא”כ הרי הוא שוה לשאר שנים. אלא הדבר תלוי בשמיטה, דרחמנא אפקרה לארעא. ואע”פ שהוא שמר שדהו ולא הפקירו, בע”כ הויא הפקר, שהארץ וכל תבואת השדות בשביעית אינם לבעליהן אלא ‘לה’ הארץ ומלואה’, שהוא הפקירה לכל אדם ולבהמה ולחיה, וכאילו השדה שלו אינה שלו אלא של חבירו, דכו”ע יש להם חלק בה בשביעית, דמהאי טעמא שנו חכמים בלשון המשנה פרק שביעי דמסכת כלאים^[5] ‘המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו, הרי זה קדש וחייב באחריותו. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. אמר רבי יוסי, מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית, ובא מעשה לפני רבי עקיבא, ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו’ עכ”ל המשנה.

ואמרינן עלה בירושלמי^[6] המסכך גפנו של חבירו על תבואתו של חבירו, נשמעינה מן הדא, אמר רבי יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית וכו’ ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו, הרי אין הגפן שלו ואין התבואה שלו ואיתתבת, עכ”ל. (ואיתתבת, נ”ל פירושו כבר מצאת תשובת שאלתך). שמעינן מהכא שהשדה שלו אינו ברשותו בשביעית, לפי שאינה שלו, וא”כ אין ההפקר תלוי בדעתו, דאף אם הוא נעל שדהו ועבר על דברי תורה, פטור הוא מן המעשרות, מחמת שהוא מופקר ועומד (על כרחו שלא בטובתו).

ומניה נמי, דגם שדה גוי פטורה היא, מאחר דאין קניין לגוי, שאע”פ שהגוי לאו בר חיובא הוא, השדה שתחת ידו מופקרת היא ועומדת, מחמת דרחמנא אפקרה לארעא בשנה השביעית. ולא עדיף מגברא דאתי מחמתיה, שהגוי שקנה זה הקרקע, ואחז השדה הזאת תחת רשותו, למה הוא דומה, לאריה או לנחש, שהיו שכיחי באחת מן השדות, שלא היה אדם יכול ליכנס לאותו שדה מחמתם, ועי”כ נשאר השדה ההוא שמור, ולא הופקר לכל אדם, וגם בעליו לא היה יכול ליקרב אליו. כן הגוי הזה כאחד מהם, דאריא הוא דהוה רביע עליה. וכן הרשע הזה שגדר כרמו ושמר אותו ולא הפקירו.

וכמו דהתם פירות השדה ההוא כשיהיו נלקטים פטורים מן המעשר, כן פירות זה הרשע וזה הגוי, כשיהיו נלקטים, הרי הם פטורים מן המעשר, מצד דרחמנא אפקרה לארעא בשנה הזאת, כאילו אין השדה והתבואה שבהם שלהם.

ונראה דהיינו טעמא דאיצטריך תנא למילף לה בהיקשא דחית השדה, כי היכי דלא תיסק אדעתין לומר שאם שמרו ולא הפקירו יהיה חייב. וכן פירות גוי, דלאו בר חיובא הוא. להכי אהני היקשא הנז’ לפטור את כולם מידי דהוה אם נכנסה חיה כמו שועל ונמיה בחור קטן בשדה הרשע ההוא, או הגוי ההוא, ואכלה, שהיא פטורה, גם אתה פטור.

ומטעם זה לחוד הוו פירות הגוי פטורים מן המעשרות בשביעית, ואין אנו צריכין ליכנס בעניין אחר, לדעת אם נהגא בהם שביעית וביעור או לא, כמו שחשבו הרבנים הנז’ לומר דהא בהא תליא.

אף שהשביעית דרבנן מ”מ הפירות פטורים מתרו”מ

האומנם כי דייקינן שפיר, נראה דטעם זה לחוד אינו מספיק רק בזמן דנהגא שמיטה דאורייתא, דאיתיה להיקישא הנז’, אבל בזמן דהויא שמיטה דרבנן, דליתיה להך היקישא, אין הדבר תלוי אלא בגזירת חכמים ותקנתם.

דבמקום דשייכא שמיטה דרבנן, הרי הוא פטור מן המעשר מכח הפקר לבד, דכיוון דאפקרוה רבנן להך שדה, וחייבוה לנהוג בה דיני קדושת שביעית וביעור, הוי מופקרת לכל אדם, דהפקר ב”ד הפקר. אבל בשדה דלא נהגא שביעית דרבנן, לא הוי מופקר, וחייב הוא במעשרות.

ואף לטעם זה, אין הדבר תלוי בדעת בעל השדה, אם הפקיר או לא הפקיר דכיון דאפקירוה רבנן, על כורחו הוי מופקר, ופטור. וכן שדה הגוי, אי נהגא בה שביעית דרבנן, אע”ג דגוי לאו בר חיובא הוא, הויא מופקרת, דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה, ופירותיה פטורים. אמור מעתה, הכל תלוי בזה, אי נהגא ביה שביעית או לא, דהא בהא תליא, כמ”ש רבנן סבוראי הנז’.

[1] וכן הקשה המבי”ט (הובא בשו”ת אבקת רוכל סי’ כג) על סברת הב”י בזה.

[2] הב”י (שם סי’ כד) הרגיש בקושיא זו ויישב סברתו וז”ל: ‘יש לומר, דמעשרות שאני דבדיגון ביד ישראל תלה רחמנא ומש”ה אף על גב דגידולים ביד גוי כיון שמירחן ישראל חייבין, אבל ביעור דשביעית ליתי אלא ביד ישראל האוסף פירותיו לתוך ביתו, עכ”ל הב”י.

[3] שמות כג יא.

[4] עה”פ שם.

[5] פ”ז ה”ה.

[6] כלאים פרק ז הלכה ג.