קיצור דיני וידוי מעשרות

הלכות וידוי מעשר

א. לאחר שהפריש וביער את כל מעשרותיו, מצוות עשה להתודות לפני ה’, וזהו הנקרא “וידוי מעשר”.

ומצווה זו נוהגת אף כשבית המקדש אינו קיים.

ב. זמן הוידוי, הוא בזמן המנחה של יום טוב האחרון של חג הפסח, בשנה הרביעית והשביעית, לאחר שבערב יום טוב האחרון, גמר לבער כל מעשרותיו.

ג. נוסח הוידוי הוא הנאמר בכתוב (דברים כ”ו פס’ יג’ יד’): “ביערתי הקדש מן הבית וגו’. לא  אכלתי באני ממנו וגו’.

השקיפה ממעון קדשך מן השמים” וגו’ והמנהג בזה”ז להתחיל מתחילת הפרשה “כי תכלה”.

ד. אין אדם מתודה, אלא אם כן הפריש את כל מעשרותיו, ונתן המתנות לבעליהם.

ולכן, מי שהיו ברשותו פירות של טבל ודאי, ולא נתן את המעשרות ללוי כדין, אלא הפריש את המעשר ראשון, ואכלו בעצמו, אינו מתודה.

שכיצד יאמר: “וגם נתתיו ללוי”, ונמצא כדובר שקרים לפני ה’ יתברך.

והוא הדין מי שהיו ברשותו פירות של מעשר עני, ולא נתנם לעני, שאינו יכול להתוודות, אולם את התרומות ש בזה”ז אין נותנים תרומה לכהן, שאסור לו לאכלה, וגם אם יכול הכהן להשתמש בו לשאר שימושים, המנהג לא לתת לו, מחשש שתצא מכך תקלה, נראה שאין זה מעכב את הוידוי, כיון שעושה כך כדין ע”פ הוראת גדולים.

ה. אם הפריש המתנות לא כסדר, כגון שהקדים מעשר שני לראשון, או מעשר לתרומה, אינו מתודה. שנאמר: “ככל מצותיך אשר ציותני”.

ו. הפריש ממין על שאינו מינו (נתבאר בקצירת השדה פ”ט), או מן התלוש על המחובר ולהיפך (שם), או מן החדש על הישן ולהיפך

(נתבאר בקצירת השדה פ”ח) – אינו יכול להתוודות, שנאמר: “לא עברתי ממצותיך”, ואם חזר והפריש כדין אינו מעכב את הוידוי.

ז. שכח אדם ולא בירך קודם שהפריש תרומות ומעשרות, דעת הפוסקים שאין זה מעכב את הוידוי, כיון שברכות אינן מעכבות.

ויש מי שכתב שאם שכח ולא בירך הרי זה מעכב ואינו יכול לומר את הוידוי.

ח. אם הפריש מעשר שני בטומאה – אינו מתודה, ויש אומרים ש”הפריש בטומאה” היינו, שביערם מן העולם בעודם טמאים, ויש מפרשים “הפריש בטומאה” – כפשוטו שהפרישו כשהוא טמא וטימא את הפירות. ומכל מקום בזמן הזה שהכל מפרישים בטומאה, אין זה מעכב את הוידוי.

ט. עיקר מצות הוידוי לאמרה בבית המקדש,  שנאמר: “לפני ה'” ואם התודה בכל מקום – יצא.

ובזה”ז מי שנמצא בירושלים ביו”ט האחרון של פסח ודאי טוב הוא שילך לומר הוידוי בכותל המערבי שריד בית מקדשינו.

י. אין מתודין אלא ביום. וכל היום כשר לוידוי מעשר.

יא. וידוי מעשר, מצוה מן המובחר  שכל אחד יאמר את הוידוי בפני עצמו. ומ”מ אם רצו הרבים להתוודות כאחד מתוודים.

יב. י”א שאם רצו הרבים שאחד יקרא להם, והם יצאו מדין “שומע כעונה” – הרשות בידם. וי”א שבוידוי מעשר אין יכול להוציא את חבירו מדין “שומע כעונה”.

יג. גם מי שאין לו קרקע ברשותו, יכול לומר וידוי מעשר אף על גב שבו נכללים המילים: “את האדמה אשר נתת לנו”.

יד. אף על גב שמצוות ביעור נוהגת בין בזכרים ובין בנקבות, מכל מקום מצוות וידוי אינה נוהגת אלא בזכרים ולא בנקבות.

טו. יש אומרים שיש לברך קודם הוידוי: “ברוך אתה ה’ אמ”ה אקב”ו על וידוי הביעור”, ויש חולקים. ומכל מקום בזמן הזה אין מברכים.

טז. גם בזמן הזה נוהג וידוי מעשר, ולכן כל שמילא אחר התנאים ההלכתיים לאמירת וידוי (מלבד מה שלא נוהג היום, כגון אי נתינת תרומה לכהן או הפרשה בטומאה, שכל העושה כך, ע”פ דין הוא עושה וכנ”ל) אומר את נוסח הוידוי. וכל שלא מילא אחר כל התנאים, אסור לו לומר את הוידוי, שנמצא ח”ו כדובר שקרים לפני ה’ (ויש מי שכתב להקל כל שאומרו בתורת תפילה ולא בתורת וידוי וצ”ע).

יז. הגאון האדר”ת הנהיג לקרוא את פרשת הוידוי במנחה של שביעי של פסח בציבור מתוך ספר תורה (בלא ברכות). ואמר לי מרן הראש”ל הגר”ע יוסף זצוק”ל שכך הוא נוהג ג”כ הלכה למעשה לקרוא  בשביעי של פסח, בין אשרי לתפילת העמידה של מנחה, את  פרשת הוידוי מ”כי תכלה” עד “זבת חלב ודבש”.