דיני מעשר עני

דיני מעשר עני – ח"א

• מעשר עני הוא המעשר שמופרש במקום מעשר שני בשנה השלישית ובשנה השישית לשנות השמיטה. סדר הפרשתו – לאחר הפרשת תרומה גדולה ומעשר ראשון, ואין להקדים מעשר עני לתרומה ומעשר ראשון. אופן קביעת שנת המעשר במינים השונים התבאר בהרחבה בפרק יא[1].
• שיעור מעשר עני – עשירית מהפירות שנותרו לאחר הפרשת תרומה גדולה ומעשר ראשון. מעשר זה ניתן לעניים, ואין בו קדושה, ונאכל לכל אדם ואפילו בטומאה^[2].
• פירות שעדיין לא קרא שם למעשר עני שלהם, אע"פ שכבר הפריש תרומה ומעשר ראשון, הפירות עדיין טבל, והאוכלם לוקה על אכילת טבל, אלא שאין בו חיוב מיתה כשאר טבל. ויש סוברים שגם חיוב מיתה יש בו[3].
• פירות או ירקות שהופרשו מהם תרומות ומעשרות כדין, אך לא נתן את המעשרות לעניים, יש שכתבו שלא יצא ידי חובה ואין פירותיו מתוקנים, ובפרט כאשר הפרשתו היתה על דעת שלא לתת לעניים. אבל העיקר להלכה שאם לא נתן את המעשר עני לעניים, אע"פ שהוא כגוזל את העניים, מכל מקום פירותיו מתוקנים ויצאו מידי טבלן. אולם, כל זה אם המפריש יודע שבהפרשתו הוא מפריש לעניים אחד מעשרה מהיבול, רק שהוא אינו נותן לעניים, אלא אוכל או מוכר בגזל, אבל אם אינו יודע כלל שהוא מפריש לעניים אחד מעשרה, וחושב שרק צריך ליטול יותר מאחד ממאה ולומר איזה נוסח תפילה, באופן זה נראה שלא חלה ההפרשה ואין הפירות מתוקנים^[4].
• תוצרת שנקנתה מגוי וגמר המלאכה היה ביד ישראל, הגם שחייבים בהפרשת תרו"מ, מכל מקום ביארנו בפרק שישי שפטורים מליתן את המעשרות ללוי או לעני. ומכל מקום כתבנו שם שתקנה מיוחדת עשו בשנה השביעית שישראל שקנה מנכרי ועשה את גמר מלאכת הפירות, יפריש מעשר עני ויתן אותו לעניים[5].
• המפריש מעשר עני מפירותיו, אלא שמעכב את הפירות אצלו, אם יש עניים לפניו ואינו נותן להם עובר בלאו ד'בל תאחר'. וכן בכל יום ויום שמעכב מלתת להם. וכמו כן יש אומרים שמבטל מצות עשה, שנאמר (דברים פי"ב פס' ו): 'והבאתם שמה'. ואם אין עניים לפניו ראה בהערה. ואם מעכבם בעה"ב לעצמו או מוכר אותם לאחרים, הריהו גוזל את העניים ועובר גם על לאו ד'לא תגזול'. בנוסף, הוא מבטל מצות עשה של הנתינה לעניים. ואפשר שעובר גם על מ"ע של 'מוצא שפתיך תשמור', שהרי אמר בפיו שזה לעניים ולא נתן להם. ובכל הנ"ל עובר גם בזה"ז שתרו"מ רק מדרבנן, כיון שלאחר קריאת שם זוכים העניים במעשר מהתורה^[6].
• הכל חייבים בנתינת המעשר לעני, ואפילו עני שבישראל המפריש תרו"מ מפירותיו חייב לתת מעשר עני שלו לעני אחר, ואינו יכול לעכבם לעצמו אפילו במעשר עני המתחלק בבית. ואם אינו רוצה לתת לעניים, בית דין מוציאין אותם מידו^[7].
• האיסור לעני לעכב לעצמו מעשר עני שהפריש מפירותיו, הוא כאשר הפירות עדיין שלו, אבל אם הפירות אינם שלו בשעת מירוח, כגון שמכר אותם קודם, רשאי לקחת את המעשר לעצמו. והעיקר להלכה שאפילו היו הפירות שלו בשעת המירוח וההפרשה, אם בשעת הנתינה שאר הפירות כבר אינם בבעלותו, כגון שהפקירם כדין לאחר שהפריש את המעשר, רשאי לקחת את המעשר לעצמו. ויש סוברים שדי בזה שהפירות אינם שלו כדי שיהיה מותר לקחת לעצמו את המעשר אם הוא עני. ויש חולקים וסוברים שרק אם יפקיר גם את הקרקע, אבל כל עוד הוא הבעלים על הקרקע, אפילו הפקיר את כל הפירות, האיסור ללקט בעינו עומד^[8].
• עני שקנה פירות, אם קנה לפני מירוח, הרי הוא מוזהר לתת את מעשר העני לעני אחר, וכדלעיל, אבל אם קנה פירות טבל לאחר מירוח, שכבר נתחייבו בתרו"מ, רשאי לקחת את המעשר עני לעצמו, ואינו מוזהר לתת לאחרים מאחר שכבר נטבל קודם שהגיע לידו^[9].
• עני שמפריש תרו"מ מפירות שלו על פירות טבל של חבירו רשאי לקחת לעצמו את המעשר עני שכנגד פירותיו של חבירו, אבל עשירית מן המעשר עליו לתת לעני אחר. ואם חבירו גם הוא עני, אפשר שיכול לתת לחבירו העני את המעשר עני אף שהוא בעל הפירות^[10].
• עני הזכאי לקבל מעשר עני, הוא מי שאין לו כדי פרנסתו ברווח לו ולכל בני ביתו לשנה שלימה. ויכול ליטול עד שיצבור קרן שמהרווח שלה יתפרנס הוא ובני ביתו. ונקרא עני אפילו אם יש לו דירת מגורים וכלי תשמיש, ואין מחייבים אותו למכור את דירתו וכלי הבית. ומ"מ בהיותו עני אין הגבלה לכמות המעשר שהעני רשאי לקבל בבת אחת, ואפילו היא כמות גדולה מאד, יותר מכדי פרנסתו^[11].
• מקבלי קיצבאות ומילגות למיניהם, אם מקבלים את הקיצבה מדי חודש והיא מספיקה להם כדי צרכם, וניתנת להם על פי חוק, ואין מי שיכול למנעה מהם – אינם נקראים עניים ואינם יכולים ליטול מעשר עני. אבל אותם שנותן המילגה אינו חייב לתת להם, ויכול להפסיק אותה בכל זמן, ואי אפשר להם לתבוע את כספם בדין, וכגון אברכי כולל וכיו"ב, דינם כעני המתפרנס מן הצדקה ויכולים ליטול מעשר עני. וראה בהערה לגבי בחור שגר בישיבה^[12].
• שני אחים נותנים זה לזה מעשר עני, ואדרבה, כל הקרוב קודם, שעניי עירך קודמים. וכן אב שבנו עני יכול לתת לו מעשר עני. והוא שהבן מעל גיל שש, שהרי בהיות הבן פחות מגיל שש תקנו חז"ל שהאב חייב לפרנסו, ואסור לפרוע חובו בנתינת מעשר. וגם בזמן הזה שעל פי חוקי הממשלה חייב האב לפרנס את בנו עד גיל שמונה עשרה, מכל מקום כל שנותן האב מכח רחמי אב על בנים, לצדקה ייחשב לו, ומותר לו לעשות זאת מכספי מעשר עני. והוא הדין בבן שאביו עני, מותר לו לתת לאביו מעשר עני, ומכל מקום אמרו חז"ל: תבוא מארה למי שמאכיל את אביו מעשר עני, אם ידו מספקת לתת לו ממקום אחר. ומ"מ אין אדם יכול לתת מעשר עני לאשתו^[13].
• אסור לפרוע הלוואה במעשר עני. דהיינו, אם חייב לעני כסף משום הלוואה וכיו"ב, אסור לו לפרוע את החוב לעני מפירות שהפריש למעשר עני. וכמו כן אסור לגמול חסד עם העני מפירות מעשר עני תמורת חסד שהעני גמל עמו. אבל מותר לשלם במעשר עני לדבר של גמילות חסד, כגון הבראת אבל וכיו"ב, והוא שיודיע הבעלים לעני שזה מעשר עני. ומותר גם לתת לתלמיד חכם שמתעסק בצרכי ציבור באמונה בדרך כבוד^[14].
• האמור לעיל, שאסור לפרוע חוב בפירות מע"ע, הוא איסור רק על בעה"ב שלא ישתמש במעשר עני שמפריש מיבולו לכך, אבל העני לאחר שקיבל מעשר עני יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו, שממונו הוא. ויש אומרים שגם העני אינו מותר בכל אלו, שלא נועד מעשר עני אלא לאכילה או שאר צרכיו ולא לפריעת חוב. והעיקר כסברא ראשונה^[15].
• אסור להוציא את פירות מעשר עני לחו"ל שנאמר: 'והנחת בשעריך', ואומר: 'ואכלו בשעריך ושבעו'. ואם עבר והוציאו לחו"ל, אסור לאוכלו שם וצריך להחזירו לא"י. יש אומרים שהלכה זו מתייחסת לבעלים, אבל העני, כיון שממונו הוא, עושה במעשר כרצונו ויכול להוציאו לחו"ל. ויש אומרים שגם העני מוזהר מלהוציאו לחו"ל כדין כל אדם^[16].

דיני מעשר עני – ח"ב

1. 1. הגדרת הפירות כפירות דמאי היתה בזמן שכולם הקפידו להפריש תרומה גדולה, והרוב היו מעשרים, ורק מיעוט אינם מעשרים [כמבואר לעיל בהערה], אבל בימינו בשווקים הפתוחים ובמקומות ללא השגחה, אין לפירות דין דמאי, אלא דינם כספק גמור שמא לא עישרו, ודינם יתבאר להלן בסעיף הבא. אולם גם בימינו, הלוקח פירות מחבירו שמקפיד על הפרשת תרו"מ אינו צריך להפריש שוב, אף שתקנת דמאי שלא להאמין למי שלא קיבל ע"ע דיני חבר. אולם אם מכל מקום רוצה להחמיר ולשוב ולעשר, וכן הקונה פירות או ירקות ממקום שיש השגחה על הפרשת תרו"מ כדין, ורוצה לשוב ולעשר, יכול לנהוג בפירות קולות של דמאי^[2].
   2. פירות שהם ספק טבל [שאינם דמאי, כמבואר לעיל], יש אומרים שאף שצריך לקרוא שם למעשר עני, מכל מקום אין צריך ליתנו לעני, וכמבואר לעיל לגבי דמאי. ויש אומרים שבספק מעשר עני צריך לתת לעניים כטבל ודאי, כדין מתנות עניים שנאמר בהם 'ספק מתנות עניים לחומרא' לטובת העני. וראוי מאד  לנהוג כשיטה זו. ולדעת כולם כשיש חזקת חיוב על הפירות, כגון שידוע שחלק מהפירות מע"ע ולא ידוע כמה, חייב לתת לעני מספק^[3].

---

הערות

[1] בגמ' בבלי ר"ה (דף י"ב ע"ב) דרשו מהפס' (דברים פכ"ו פס' יב): "כי תכלה לעשר וגו' שנת המעשר" – שנה שאין בה אלא מעשר אחד. הא כיצד, מעשר ראשון ומעשר עני, ומעשר שני יבטל [וראה בביאור רש"י על פס' כט וברמב"ן סוף פס כב]. ורבינו הרמב"ם בהל' מתנו"ע (פ"ו ה"ד) ובסה"מ (עשה קל), הביא מקור למעשר עני מהכתוב (דברים י"ד כ"ח): "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך. ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה". וכן הביאו בטור ובשו"ע סי' שלא (סעי' יט).

ובריש פרק יח ובהערה שם ביארנו את החיוב להפריש תרומות ומעשרות כסדר, ולא להקדים מעשר עני או שני לתרומה גדולה ולמעשר ראשון.

[2] רמב"ם וטושו"ע שם. ופשוט שאין במעשר זה כל קדושה, וכפי שכתב הרמב"ם בהל' מעשר (פ"א ה"ב) לגבי מעש"ר שמותר לאוכלו בטומאה שאין בו קדושה, שכ"מ שנאמר במעשר קודש ופדיה אינו אלא במעשר שני.

[3] ברייתא בגמ' יבמות (פ"ו ע"א): ר' יוסי אומר יכול לא יהיה חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר. הורם ממנו תרומה גדולה וכו' ואפי' מעשר עני מנין? ת"ל לא תוכל וגו'. וכ"ה בגמ' מכות (ט"ז ע"ב). ועו"ע גמ' נדרים פ"ד ע"א , ומ"מ קיי"ל להלכה כדברי אביי שלכו"ע אם לא הפריש מ"ע הרי"ז טבל (ועי' בפירוש הר"ן שם). וכך הביא בירושלמי (סופ"א דפאה) בפשטות שמעשר עני טובל. וכ"פ הרמב"ם להלכה הל' מאכלות אסורות (פ"י ה"כ), וכ"כ בספר המצוות להרמב"ם (ל"ת קנג). ובטור סי' של"א, ובב"י שם.

אולם לגבי חיוב מיתה בטבול למע"ע כדין טבל לתרומה נחלקו הראשונים. התוס' ביבמות (שם ד"ה אי) בתי' הראשון סובר שאינו חייב מיתה, וכ"פ הרמב"ם (שם). וגם הראב"ד בהשגות שם הסכים עם דעת הרמב"ם, וכתב ע"ז, סברא היא זו והיא יפה בעיני. עכ"ל. ומש"כ הראב"ד שזו סברא עי' במגדל עוז שם שתמה על הראב"ד שהלא גמ' ערוכה היא במכות שם. ועי' מש"כ מרן בכ"מ לישב דברי הר"א. ועו"ע ברדב"ז שם ובלח"מ שם. ועו"ע בב"י על הטור בסי' של"א בד"ה וכל אלו התרומות ובד"ה שאחריו. ואף שלקמן הבאנו את דברי הירושלמי שכתבו במפורש שגם מ"ע טובל והאוכלו חייב מיתה, מ"מ ס"ל להר"מ שהבבלי פליג אירושלמי, וקיי"ל כבבלי. וכ"כ הגאון רבי משה זכותא זצוק"ל בספרו קול הרמ"ז על המשנה במס' דמאי (פ"ד מ"ג), שס"ל להר"מ כהבבלי שפליג אירושלמי. ועי"ש שתמה על הרע"ב שכתב (בפירושו למשנה שם) שהאוכל טבל שלא הופרש ממנו מ"ע חייב מיתה, ועי"ש. ועי' בהגה' יין הרקח על המשנה בדמאי שם מש"כ על דברי הרמ"ז אלו. ועו"ע במשנת רב יוסף על המשנה בדמאי שם. ועו"ע בשו"ת מהרי"ט שאלה כה (בד"ה ועל לשון) שהביא ג"כ סייעתא לדברי הר"מ ז"ל מדברי רב בגמ' מכות שם. ועו"ע בשו"ת שאג"א דיני מצה ומרור (ריש סי' צ"ו בד"ה ועתה אבאר) שהביא את דברי הר"מ ז"ל, וסייעו מדברי הגמ' במכות הנ"ל. ושו"ר להגאון הר"מ פינשטיין זצ"ל בביאורו על מסכת דמאי (פ"ד מ"ג בד"ה ובעצם) שהביא את דברי הר"מ וכתב שם שהתי' הראשון של התוס' ביבמות (שם) הוא מקור גדול להר"מ, ופלא על הכ"מ שלא הזכיר מקור זה דיבמות, עיי"ש בדבריו. ועו"ע להגאון ר"מ אריק זצ"ל בס' טל תורה (על מס' דמאי שם) מש"כ ע"ד הר"מ. וכדברי הרמב"ם שאין במעשר עני חיוב מיתה, כ"פ הסמ"ג לאוין קמ"ז והוב"ד בב"י על הטור שם, וכ"כ החינוך מצוה רפ"ד שבמ"ע אין חיוב מיתה אלא מלקות בלבד. ועי' במנח"ח שם.  וכ"פ המאירי עמ"ס מכות (במשנה דף י"א ע"א סוד"ה ואח"כ, ובדף ט"ז ע"ב בד"ה הטבל). וכ"פ הכל בו בסי' צ"ג.

מאידך, בלשון הירושלמי עמ"ס קידושין (פ"ב ה"ח) מבואר שהאוכל מטבול למע"ע חייב מיתה, שכ"כ שם: אמר רבי בא בר הונא בשם רבי, האוכל פירותיו טבולים למעשר עני חייב מיתה. ובירושלמי דמאי (פ"ד מ"ג) שנינו רבי בא בר הונא בשם רב האוכל פירותיו טבולין למעשר שני חייב מיתה. וכך היא הגירסא שלפנינו, אך הפ"מ שם כותב שצריך לגרוס טבולין למעשר עני, וכ"ה הגירסא בפי' הרא"ש על המשנה שם, ובר"ש שם, ובפי' המהר"ש סיריליאו שם, וע"ש (בד"ה וראיתי להרמב"ם) שהאריך להוכיח שהטבול למ"ע חייב מיתה, ולא כד' הרמב"ם ז"ל וסיעתו. וכ"כ המהר"א פולדא על המשנה שם, שהגירסא היא מעשר עני ולא מעשר שני, וכ"כ התוי"ט על המשנה שם, וכ"ה נוסחת הגר"א על הירושלמי שם, וכ"כ רעק"א  בגליון  הש"ס  שם  שצ"ל מעשר עני. ועו"ע בס' פאת השדה על מס' דמאי שם על הגירסא בירושלמי. ובהגהות מהר"י לנדא על הגמ' ביבמות (פ"ו ע"א) ציין למ"ר באיכה עה"פ גלתה יהודה וגו', שכתוב שם שהאוכל פירותיו טבולין למ"ע חייב מיתה, עיי"ש. וכ"ה בילקוט (פר' ראה תתצ"ב) בשם הפסיקתא האוכל פירותיו טבולין למעשר עני חייב מיתה (ועי' במבוא הפסיקתא להרד"ל עה"פ עשר תעשר). וכ"כ במדרש תנחומא (פר' ראה י"ז) שהאוכל פירותיו טבולין למ"ע חייב מיתה.  וכ"כ התוס' ביבמות (הנ"ל) בתי' השני, והערוך בערך עשר, והרע"ב עמ"ס דמאי (שם), וכמובא לעיל. וכן ראה בפי' הר"ן על הגמ' ביבמות שם. וכ"פ להלכה הערוך השולחן (העתיד סי' נ' ח – יג) וכתב על דברי הר"מ והר"א שכתבו שטבול למעשר אינו במיתה, שדבריהם צע"ג (ומש"כ שם להוכיח מרש"י ביבמות שחייבים מיתה על הטבול למע"ר ומע"ש ומ"ע. אין הדברים מוכרחים. שהלא רש"י ז"ל דיבר שחייב מיתה רק לגבי מע"ר. וכבר דנו בזה הרבה לחלק בין מע"ר למע"ש ומ"ע, ועי' בתוס' שם, ובתו"י שם, ובמנח"ח הנ"ל שהביא הדברים בארוכה ודו"ק).

[4] הרחבנו בזה בפרק טז (סעי' יא), וה"ה במעשר עני. והבאנו שם את דברי הגרשז"א זצ"ל (במנחת שלמה ח"א סי' נג, וע"ש גם בסי' סב ס"י) שכתב שמי שאינו יודע שבהפרשתו שייך המעשר לעני אלא חושב שצריך לומר נוסח מסוים ובכך הפירות ניתרים, לא חלה הפרשתו, והוסיף שם שדבריו הם בפרט לענין מעשר עני שאין בו שום קדושה, ועיקר חיוב ההפרשה הוא רק כדי לזכות את העניים. וע"ש שהרחיב בדין זה להלכה. וראה עוד להלן בהערה הבאה.

[5] ראה בפרק שישי בסעיף י ובהערה שם מה שהרחבנו בזה. וראה במנח"ש הנז' לעיל שכתב שהגם דקיי"ל שמי שמפריש ע"מ שלא לתת לעניים חלה ההפרשה, ויצא מידי טבל, היינו דווקא כשע"י קריאת השם שייכים הפירות לעניים אלא שהוא גוזל אותם ולא נותן להם, אבל כל שגם לאחר הפרשתו לא שייכים הפירות לעניים, לא עשה כלום, שהרי הפרשת מעשר עני אינה אלא כדי להפוך את הפירות לממון עניים, ואם לא פעל בהפרשתו לכך, וכשיתפוס עני יוכל להוציא ממנו בדין, לא עשה כלום. וכבר הביא שקדמו האור שמח בהל' מעשר (פ"ט ה"ג) בביאור דברי הרמב"ם שם שבדמאי אין צריך מעיקר הדין להפריש מעשר עני, ורק מפני המעשר שני שבשאר שנים תיקנו גם לקרוא שם למע"ע. וביאר האו"ש שמאחר שבדמאי העני אינו מקבל את המעשר עני, א"כ ההפרשה לא עושה חלות של ממון עניים על המופרש, ובכה"ג אין אפילו איסור טבל. אמנם ראה בביכורי שדה בריש פרק רביעי בהערה 3 ובהערה 8 ועוד ראה להלן שהבאנו מדבריהם, ולמעשה מבואר מרוב דעות שהבאנו שם ולהלן דלא ס"ל הכי, שסיבת הפטור הוא מעיקר הדין מחמת שאינם נותנים בפועל, וראה היטב בדברי הנו"כ והפוסקים שהזכרנו שם ודוק היטב.

[6] שנינו בתוספתא בערכין (פ"ג, ומובאת בגמ' בר"ה ד ע"א): 'חייבי הדמין והערכין… צדקות מעשרות… כיון שעברו עליהן שלושה רגלים עובר בבל תאחר'. ואף שרש"י שם פירש שמעשרות היינו מעשר בהמה, אולם בתוס' שם פירש שכולל מעשר ראשון ושני ועני. ומבואר בתוס' (שם ד"ה ומעשרות) שאינו עובר כשמשהה את הפירות בעודם טבל אף שנגמרה מלאכתם, אלא רק כאשר משהה לאחר ההפרשה ואינו נותנם. אמנם בירושלמי בשקלים (רפ"ג) כתבו שהמשהה טבלו עובר בבל תאחר, אולם במאירי שם כתב שבל תאחר לאו דווקא, ע"ש. וע"ע בזה במנחת שלמה (ח"א סי' נג אות ב). וראה בתוס' (שם ד ע"ב ד"ה לקט) שכותב שכשהעניים לפניו עובר בבל תאחר לאלתר, ומש"כ עד ג' רגלים היינו כשאין עניים לפניו, ע"ש. אבל ראה ברמב"ם בהל' מתנו"ע (פ"ח ה"א) שכתב שבצדקה אם קיימי עניים עובר בבל תאחר מיד, אבל אם אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים. ולא הזכיר שעובר לאחר ג' רגלים. וכבר הרחיב בזה המהר"י קורקוס בהל' מעשה הקרבנות (פי"ד הי"ג) על דברי הרמב"ם שם שעובר בעשה ברגל הראשון, ועל בל תאחר לאחר ג' רגלים, האם נכלל בזה מע"ע ושאר מתנו"ע. ע"ש. ודנו בכל זה באחרונים, וראה בספר המפתח שם.

ולגבי ה"עשה" של "והבאתם שמה", משמעות הפסוק היא שמדובר על חיובים שצריך להעלות לירושלים, כגון מעשר בהמה ומעשר שני וביכורים ובכורות. וכן ביאר ר"י על התורה שם. אמנם ברמב"ן שם מביא פירוש נוסף, שהפסוק מתייחס גם לשאר תרו"מ. וברמב"ם בהל' מעשה הקרבנות שם כתב שגם במתנות עניים מ"ע מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחילה. ובאחרונים כתבו לדון מאי שנא ממש"כ הרמב"ם בהל' מתנו"ע (פ"ח ה"א) שבצדקה עובר על בל תאחר מיד.

וכשלוקח את פירות המעשר לעצמו או מוכרם עובר גם בלאו ד"לא תגזול" אע"פ שהפירות הינם ממון שאין לו תובעים, כדמוכח ברש"י בבכורות (לו ע"ב מד"ה אא"כ ואילך), ובודאי שמבטל את מצות הנתינה. וראה גם במשנה בפאה (פ"ה מ"ו) לגבי לקט שכחה ופאה, כשמעכב את מתנותיהם לא כדין, הרי זה גוזל את העניים, על זה נאמר (משלי פכ"ב) "אל תסג גבול עולים". וע"ש במפרשים מהו גבול עולים, ומדוע הוסיפו פסוק במשלי על האמור בתורה. וראה עוד במנחת שלמה (שם).

ומש"כ שאפשר שעובר גם על מ"ע של 'מוצא שפתיך תשמור', כ"כ הגרשז"א שם על פי דבריו שכשקורא שם הריהו מתחייב כנדרי צדקה שיהיו הפירות של העניים. והגם דלא הפריש מרצונו הטוב [כמו בצדקה כמבואר בגמ' בר"ה דף ו ע"א] מכל מקום סו"ס אמר בפיו שזה לעניים.

ועוד הוסיף מרן הגרשז"א שם (אות ב) שנראה שאף שתרו"מ בזה"ז הוא רק דרבנן מכל מקום לאחר שכבר הפריש וקרא שם זוכים בזה העניים במעשר מהתורה, יעוי"ש בדבריו.

[7] כן מבואר בגמ' בחולין (דף קל"א ע"ב). מעשר עני נלמד בהיקש מלקט שכחה ופאה שבהם נאמר (ויקרא פי"ט פס' י): "לעני ולגר תעזב אותם", ודרשו חז"ל – להזהיר לעני על שלו, שגם העני מוזהר לעזוב. וכן פסק הרמב"ם (הל' מתנו"ע פ"ו ה"י). ובזה שונה מעשר עני מתרומה ומעשר ראשון, שכשהכהן והלוי מפרישים מפירותיהם משאיר הכהן את התרומה והמעש"ר בידו, וכן הלוי אינו נותן מעש"ר שלו.

והנה בגמ' (שם בע"א) מבואר במפורש שגם במעשר עני המתחלק בבית, שבו יש לבעלים טוה"נ במ"ע, שהרי בידו להחליט כיצד ולמי לתת את המעשר [כמבואר להלן סעיף כג] גם בזה אינו יכול העני לעכב לעצמו. אלא שמלשון הרמב"ם שם היה נראה שמש"כ שמוציאין מידו קאי רק אמ"ע המתחלק בגורן, וכן העתיקו הטור (יו"ד סי' של"א, במהדו"ח עמוד קטז). אך כבר כתב מרן בב"י שם שאין כוונתם לחלק בין המתחלק בגורן למתחלק בבית, וה"ה במ"ע המתחלק בבית, שאין לגבי זה כל נ"מ ביניהם. וכ"כ הרדב"ז בפי' על הרמב"ם שם. וכתב שם דאדרבה מדלא קאמר בסיפא אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ואין מוציאין מיד העני, משמע דלעולם מוציאין מיד עני. עכ"ד. ואמנם הב"ח  על הטור שם כותב וז"ל: ומשמע להדיא מדברי רבינו דבמתחלק בבית כיון שיש בו טובת הנאה לבעלים דנותנו לכל עני שירצה אין מוציאין מידו, וכ"מ להדיא מל' הרמב"ם שם, והסמ"ג בעשה סי' קס"א. וב"י כתב דגם אמתחלק בבית קתני וכו' ונ"ל דלא דק וכו' שהרי התוס' כתבו להדיא שאפילו אם בא העני ולקחו מוציאים מידו של העני, וא"כ איך אפשר לומר שמוציאין מידו של בעה"ב.  עכת"ד. ואולם כמש"כ לעיל מהגמ' בחולין מפורש להדיא שמוציאין מידו אפי' במ"ע המתחלק בבית. ולא כד' הב"ח, וכבר תמה עליו חתנו הט"ז (סי' של"א ס"ק ל"ב), וביאר שכוונתם היא שכופין את בעה"ב העני לתת, אלא שבמע"ע המתחלק בבית הבחירה בידו למי לתת.

[8] בגמ' בנדרים (פד ע"ב) ביארו את טעמו של ר"א שסובר שבדמאי אין צריך לקרוא שם למעשר עני, משום שלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני כיון שאין להם הפסד בהפרשתו, מאחר שיכול להפקיר נכסיו ויהיה עני ויטול לעצמו את המע"ע [ואף שההלכה אינה כר"א, מ"מ חכמים לא חלקו עליו בזה אלא מסיבה אחרת, כמבואר ברש"י שם]. א"כ מפורש שאע"פ שהיו הפירות שלו בזמן החיוב במעשר ובזמן ההפרשה, מ"מ כל שבשעת הנתינה הפירות אינם שלו, יכול ליקח העני את מעשר העני לעצמו.

אמנם דעת רש"י אינה כן, שהנה במשנה בפאה (פ"ד מ"ט) מובא שלר"א מי שליקט פאה [מתנו"ע, וה"ה מע"ע, שהרי מע"ע נלמד מהם, כמבואר לעיל] עבור פלוני עני זכה לו, משום שאם ירצה יפקיר נכסיו ויהיה עני, ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. וביאר רש"י בב"מ (ט ע"ב ד"ה מי) שמדובר דווקא באדם אחר שאינו בעל השדה, שאם הוא בעל השדה לא אמר ר"א שמועיל הפקר, שהרי עדיין אסור לבעלים ליטול לעצמו מדין להזהיר לעני על שלו. הרי שסובר שאפילו אם יפקיר נכסיו יהיה אסור לזכות בפירות. אלא שכבר מצינו בראשונים שחלקו על דבריו – הר"ש והרא"ש והריבמ"צ על המשנה בפאה שם כתבו שאפילו בעה"ב עצמו יכול לזכות בפירות אם יפקיר נכסיו, והוכיחו כן, ע"ש. וראה בראשונים על הסוגיא בב"מ שם שדנו בדברי רש"י. ובריטב"א [החדשים] שם, וכן הביא בשטמ"ק ביאר שלרש"י האיסור על הבעלים תלוי בבעלות בשעת החיוב. וראה ברדב"ז על הרמב"ם בהל' מתנו"ע (פ"ב הי"ט) שהביא את שיטת רש"י, וכתב: וטעמא דמסתבר הוא אע"פ שיש עליו חולקים. ובמהר"י קורקוס כ' שם: ואין בידי להכריע דבר מדברי רבינו. ע"כ. וראה בתורת זרעים על המשנה בפאה שם שהביא את דברי הגר"ח מבריסק ביישוב שיטת רש"י. ומ"מ לדעת שאר הראשונים יכול בעה"ב להפקיר נכסיו ולזכות בפירות המעשר, וכדברי הגמ' בנדרים.

מאידך, בירושלמי פאה (בסוף פרק א) מובא שנחלקו רבי ור' יהודה נשיאה לגבי עני שקונה פירות לאחר שנגמרה מלאכתם ועודם טבל, האם יכול להשאיר לעצמו את פירות מעשר עני אצלו לאחר ההפרשה. וביארה הגמ' שלכו"ע אין איסור מדין "לא תלקט – להזהיר לעני על שלו", שהרי קנה לאחר נגמרה מלאכתם, וז"ל הגמ' שם: "מעשר עני טובל וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון". ולא נחלקו שם בזה אלא רק אם קנסו חכמים את הקונה [ראה בהלכה הבאה]. הרי שדין להזהיר לעני על שלו נאמר רק על מי שהפירות שלו בשעת גמר מלאכה שהיא שעת החיוב, ושלא כאמור לעיל. כמו כן, בירושלמי שם סופ"ב בשדה שקצר חציה ומכר חציה [ובביאור הגר"א שם הוסיף שמכר גם את הקרקע] מסקנת הגמ' שהמוכר אסור בלקשו"פ משום שכבר נתחייבה שדהו ברשותו. ובחזו"א בכ"מ והביאו בד"א הל' מתנו"ע (פ"ו הט"ז בביהה"ל) כתב שזו מחלוקת בבלי עם הירושלמי, שלירושלמי האיסור תלוי בבעלות בשעת החיוב, ובמע"ש בשעת גמ"מ, ואילו לדעת הבבלי תלוי בנתינה. וע"ש בביהה"ל שהרחיב בזה [אלא שלענ"ד לא מוכח כלל שהירושלמי חולק, ורק לגבי היתר הלוקח כתבו בסופ"ק שכיון שהיה יכול ליטול מע"ע בשעת גמ"מ, שאינו שלו, לא הוזהר אף אם יקנה אח"כ, אבל המוכר אינו מוזהר אף אם בשעת החיוב היה שלו, כ"ז שבשעת הנתינה אינו שלו, וכהבבלי. ומש"כ בירושלמי סופ"ב הוא דוקא לגבי הלקשו"פ שמתקנים את הפירות שעדיין בידו, ע"ז כתבה הגמ' שכיון שהיה בעלים על חלק הלקשו"פ בשעת החיוב אסור לזכות, כיון שהפירות עדיין בידו, אבל אם היה מוכר או מפקיר את כל פירותיו היה יכול ללקט. ואולי אפילו יש להוכיח כן מדברי המפרשים שלגבי חלק הפירות שמכר לא הסתפקה הגמ' ויכול ליטול. וצ"ע מדוע הוכרחו לומר שזו מחלוקת בבלי עם הירושלמי? וראה מש"כ בצהה"ל שם ס"ק קלד].

ולהלכה, רבים מהפוסקים הביאו דין זה של המפקיר נכסיו להלכה, ואף שיש בהם המסתייגים מלהשתמש בדרך זו של הפקרת נכסיו ע"מ לזכות במעשר, מ"מ הסתייגותם נובעת מפקפוקים אחרים של צורת ההפקר או של חשש הערמה וכו', אך מ"מ כו"ע מודו כדברי הבבלי להלכה ששעת הנתינה הוא הקובע. ועי' בדין זה בספר חרדים (פנ"ו יח) שהביא שיש שכאשר לא היה ביכולתם לתת את המעשר, הפקירו נכסיהם אחר הפרשה, וזכו בפירות וחזרו וזכו בנכסיהם. וראה בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תשל"א) ובשו"ת מהרי"ט (א' פ"ה), ובשל"ה (שער האותיות דנ"ו ד"ה ובשנת), שהאריכו בזה. וראה בד"א שם שכ' שכל הראשונים חולקים על רש"י, וכן שההלכה כהבבלי בזה ודלא כהירושלמי, וכל הראשונים הנ"ל סברו כהבבלי [וכבר כתבנו לעיל שאפ"ל שהירושלמי לא חולק בזה]. ומ"מ מי שמפקיר צריך להפקיר כדין, כלומר בפני שלושה אנשים [ועיין בד"א שם בצהה"ל ס"ק קל אם יכול להפקיר בפני קרוביו הפסולים להעיד לו], ולהפקיר בין לעניים ובין לעשירים, וכשחוזר וזוכה יזכה בתורת זוכה מההפקר, ולא כחוזר בו מההפקר. וכ"כ בד"א שם. וראה עוד להלן בסעיף כ ובהערה שם, מה שכתבנו בדין זה, והבאנו בהערה שם מכתבו של מרן הראש"ל הגרע"י זצוק"ל בדין זה.

ולענין מכירה, לכאורה ה"ה כשהבעלים מכר את שדהו עם הפירות והוא עני בשעת נטילת המעשר, רשאי לקחת, וכדברי המשנה בפאה (פ"ה מ"ו): המוכר את שדהו, המוכר מותר. וכ"פ הרמב"ם בהל' מתנו"ע פ"ו הט"ז [מובא להלן, ע"ש]. ומשמע שם שגם אם כבר הגיע זמן מצות נטילת לקט שכחה ופאה, כאשר מכר את הקרקע והפירות יכול המוכר ליטול. וא"כ ה"ה במעשר עני לאחר שהפירות התמרחו מותר למוכר לקחת [אע"פ שלדעת רבי המובא בירוש' סופ"ק דפאה מה שהלוקח אסור הוא רק כשלקח קודם שנתמרחו]. ומ"מ פשוט הוא שמי שהפריש מע"ע ועדיין לא נתנו, וכבר אכל את שאר הפירות, פשיטא שהוא מוזהר בלאו דלא תלקט אע"פ שפירותיו אינם בעולם. [ויעוי' בד"א במתנו"ע שם שכתב שכהאי גוונא במוכר את פירותיו  אינו בלאו זה שאין חילוק כלל בין הפקר למכירה, יעוי"ש. ויש לעי' מאי שנא מי שמכר ממי שאכל].

ולגבי מכירה נחלקו הפוסקים האם כדי להיפטר יש למכור גם את הקרקע וגם את הפירות. שהנה על המשנה במס' פאה (פ"ה מ"ו) שהמוכר את שדהו, המוכר מותר, נאמר בירושלמי שם [הביאוהו הראשונים מפרשי המשנה, וכ"פ הרע"ב] שמכר לו שדה וקמתה, אבל אם מכר את הקמה בלבד ושייר השדה לעצמו שניהם אסורים בלקט שכחה ופאה. וכ"פ הרמב"ם (מתנו"ע פ"ו הל' ט"ז) וז"ל: המוכר את שדהו קרקע ופירות, והעני, הרי זה מותר בלשו"פ ומעשר עני שלה. וא"כ מפורש שימכור גם הקרקע וגם הפירות. אלא שכתב הפר"ח בספרו מים חיים (הוב"ד בתוספות חדשים ובתוס' רעק"א על המשנה שם) שמסתבר שזה דווקא בלשו"פ, אבל במעשר עני גם אם מכר  רק את הפירות, המוכר מותר, שאין חיובו אלא אחר הקציר. עכ"ד. וטעם גדול יש לחלק בין לשו"פ למ"ע, שלשו"פ הוא דין בשדה, ואילו מ"ע הוא על הפירות, ולכן מסתבר להפר"ח שדי אם  מכר [או הפקיר] את הפירות לבדם. אבל רעק"א (שם) לאחר שהביא את דברי הפר"ח כתב, ולענ"ד לא משמע כן מלשון הרמב"ם פ"ו הט"ז שכתב, "המוכר שדהו קרקע ופירות והעני הרי"ז מותר בלשו"פ ומעשר עני שלו", עכ"ל הרמב"ם, ומדכייל מעשר עני בהדי אינך, משמע דשוו להדדי, דדוקא במוכר גם הקרקע אבל מכר פירות לחוד לא. עכת"ד רעק"א. ועי' בדרך אמונה (על הרמב"ם שם  ציון הלכה ס"ק קכ"ד) שכתב שמשמע בחזו"א (או"ח בהערות לפסחים לח ע"א) שמצדד כדעת הפר"ח. והוסיף ע"ז בד"א שם, וכן  מסתבר דבמ"ע לא כתיב שדך,  עי"ש.

[9] גם לוקח פירות מוזהר לתת את מעשר העני לאחר, כמבואר במשנה בפאה (פ"ה בסוף משנה ה), ובירושלמי (שם סופ"א), כמובא בהערה הקודמת. ומ"מ אם קנה לאחר גמר מלאכה אינו מוזהר על כך, כמבואר בירושלמי שם, וכדלעיל. והטעם הוא כיון שזמן החיוב במ"ע הוא שעת המירוח, וכיון שנתחייבו במעשרות אצל הראשון, על הלוקח כבר לא חל האיסור לתת את שלו. ואפשר לבאר זאת, מאחר שהלוקח היה זכאי לזכות בפירות לאחר שנתחייב לפני המכירה, לא מסתבר שאיבד את זכותו זאת, ולא שייך להזהירו על שלו כשכבר היה בידו לזכות בזה. ובירושלמי שם מובא שנחלקו ר' יהודה הנשיא עם רבי האם גם במעשר עני קנסו את העני שקונה פירות טבל שיתנם לאחרים כמו שקנסו את הכהן והלוי שקנו פירות טבל שיתנום לאחרים כמבואר במשנה שם. ומ"מ הלכה כרבי שבמעשר עני לא קנסו. ובחזו"א (או"ח בהערות על פסחים דל"ה ע"א תוד"ה אתיא, וכן בדמאי סי' ט סק"ג, ובמעשרות סי' ז ס"ק כ"ב) הביא להלכה כדברי הירושלמי. ומבואר בדבריו שאע"פ שסובר שהירושלמי והבבלי חולקים מהו הזמן הקובע לאיסור "לא תלקט" – להזהיר לעני על שלו, אם שעת החיוב במעשרות או שעת הנתינה, כמבואר בהערה הקודמת, ולגבי המוכר לא קיי"ל כהירושלמי שהולכים בתר שעת חיוב במעשרות, אלא בתר שעת הנתינה וכדעת הבבלי, מ"מ בדין זה של לוקח קיי"ל כהירושלמי, שלא מצינו בבבלי שחולק אלא לגבי המוכר, אבל לגבי הלוקח כו"ע יודו שעני שקנה אחר שנתחייבו במעשרות, יכול ליטול המ"ע לעצמו. ובביאה"ל (מתנו"ע פ"ו ט"ז ד"ה המוכר) לאחר שהביא דבריו, כתב שלולי דברי מרן החזו"א היה סובר שהא בהא תליא, ע"ש [ולמעשה ראה מש"כ בהערה הקודמת שאפשר שאין מחלוקת בין הירושלמי לבבלי, יעוי"ש].

[10] כן כתב החזו"א (מעשרות סי' ז ס"ק כב), והטעם שרשאי לקחת את המעשר לעצמו הוא משום שאין לו חלק בפירות, ודינו כדין מי שהפקיר את פירותיו לאחר ההפרשה, וכל זה הגם שטוה"נ שלו. אמנם כיון שסו"ס יש לו חלק בפירות שהרי הוא הוסיף עליהם משלו כדי להפריש משלו על של חבירו, אם כן הוא צריך להפריש לפי חשבון, שזה אומר תשעה חלקים מהמעשר עני לוקח לעצמו וחלק עשירי נותן לעני אחר. וראה עוד בחזו"א בדמאי (סי' ט סק"ג) ובמש"כ בדרך אמונה בהל' מתנו"ע (פ"ו בצהה"ל ס"ק קלא) לדון בזה. ואם מותר לתת את המעשר עני לבעל הפירות כשגם הוא עני, ראה בחז"א במעשרות (שם) שכתב 'צ"ע אי רשאי ליתן לו, דאפשר כיון דטוה"נ של התורם מצי למיתב אף לבעל הכרי' יעוי"ש.

[11] שנינו במשנה (פאה פ"ח מ"ח): "מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני". וכתב הר"ש שם שהחישוב הוא שיעור הוצאות לשנה למזון וללבוש הוא כמאה זוז, וע"כ ששיעור זה לו ולאשתו. אלא שחזר ותמה שלא יתכן שבזה נאמר שיעור לו ולאשתו, ואילו בשאר השיעורים שבמשנה שם נאמר שיעור ליחיד. עי"ש. וכ"כ הרע"ב שזהו שיעור לשנה למזון ולבוש. וא"כ ברור שלפי"ז בזמנינו הסכום שונה, שהרי סכום זה הוא נמוך מאד [ובהשוואה למאתיים זוז בכתובה, אף אי נימא שהשיעור בכסף של תורה (אבה"ע סי' סו סעי' ו) אם כן עולה לשיעור 960 גרם כסף טהור, וזה עולה בזמן כתיבת הדברים (שעלות הגרם בבורסה 114 ₪) סך 4528 ₪ לאחר הוספת מיסים. וכי יאמר אדם שסכום זה מספיק לו לחודש? וקל וחומר לשנה? ועל כרחך שנשתנו הזמנים], וכבר הורה כך הלכה למעשה מרן השולחן ערוך (יו"ד סי' רנג סעי' ב), אחר שהביא להלכה את שיעור מאתיים זוז, הוסיף וז"ל: 'וי"א שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם, אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח, ודברים של טעם הם'. עכ"ל. ומקורם של דברים הוא מהטור שם בשם יש אומרים, ומהסמ"ק (סי' רמ"ז), וכ"כ המרדכי בשם האו"ז ורבינו אפרים. ובביאור הגר"א הביא מקורו משו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתעב). וכך הורה מרן החזו"א לגבי מעשר עני הלכה למעשה [ראה בד"א (פ"ט מתנו"ע ציון קכ"ט) מה שהביא מהחוברת בהל' תרו"מ שהדפיס הר"ז שפירא]. וידידי הגרמ"ל שליט"א כתב להעיר שמדברי ביאור הגר"א (על שו"ע שם, וכן בשנות אליהו על המשנה בפאה שם) שביאר שהחישוב לפי הצורך לשנה אחת הוא מפני שלשנה הבאה שוב יהיה לו לקט שכחה ופאה, ואז יקח שוב. אם כן בימינו שכמעט ואין לעניים לקשו"פ, ומעשר עני נוהג רק פעמיים בשבע שנים, שמא החשבון ישתנה, וצריך פרנסה ליותר משנה אחת, וצ"ע.

ומש"כ שרשאי העני לקבל בבת אחת סכום גדול, כן מבואר בהמשך המשנה שם: 'היו לו מאתים חסר דינר, אפילו אלף נותנים לו כאחת, הרי זה יטול. היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו הרי זה יטול. אין מחייבים אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. מי שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול'. וכ"פ ברמב"ם הל' מתנו"ע (פ"ט הי"ד), ובטושו"ע יו"ד (ריש סי' רנג). וראה בתוס' בב"ק (דף ז ע"א תוד"ה מי שהיו) שכתב שדווקא את הדירה שהוא גר בה אין מחייבים אותו.

עוד פרטים רבים נאמרו בהגדרת עני, ובדין מי שיש לו כלים איזה מהם א"צ למוכרם, ומה דין דירות שאינו גר בהם, ודין עני ההולך ממקום למקום לקבץ וכבר קיבץ יותר מכדי פרנסתו אם יכול להמשיך לקבל באותו מקום ובמקומות נוספים, והאם בודקים את העניים אם אכן זקוקים למזונות ולכסות, ובדין מי שיש לו מעות ונו"נ בהם. ובאילו מקרים נאמר הדין שמה שכנגד כתובת אשתו ובעלי חובו אינם בכלל מאתיים זוז. והרחיבו בזה הפוסקים ובספרי השו"ת. וראה ברמב"ם הל' מתנו"ע פ"ט הל' יג-יד ובנו"כ, ובטושו"ע שם ובנו"כ, ובמפרשי המשנה שם, ובספרי השו"ת נתבארו הדינים בכמה תשובות, ראה כדוגמא  בשו"ת מהר"ם מינץ (סי סה), ובשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רלט), ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' ע"ב).

[12] מהאמור בסעיף הקודם ובהערה למדנו שצריך שיהיה לו פרנסה בריוח לכל השנה ע"מ שלא יקרא עני. והנה אותם המקבלים קיצבאות וזה מספיק להם בריוח לפרנסתם, אינם נקראים עניים. ואמנם כ"ז נכון אם הם מקבלים קיצבתם ע"פ חוק, ואם יעצרו להם את התשלומים יכולים לתבוע כספם בדין, בכה"ג אינם נקראים עניים, אבל אברכי כולל, שאפשר להוציאם מהמסגרת, וכמו"כ אם אין למנהל הכולל כסף הוא אינו נותן להם, והם אינם יכולים לתובעו בדין, בכה"ג לא גרע דינם מכל עני שמתפרנס מהצדקה, שמותר להם ליטול מעשר עני לעצמם. וראה מש"כ מרן בעל קהלות יעקב (סוכה סי' כט) והב"ד להלן. וראה עוד בד"א (בהל' מתנו"ע פ"ט הי"ג בביאה"ל ד"ה היו), שגם כתב כך, אלא שהוסיף שאם הנהלת הכולל מתחייבת לתת משלה אפילו אם לא יהיה בקופת הכולל, וגם א"א לסלקו בתוך השנה, אין דינו כעני. וראה עוד תשובה שכתב לנו מו"ר הג"ר שמ"ע שליט"א (הובאה בסוף ספר ביכורי שדה סי' ד) מש"כ באות א שם, ודוק.

והן אמת שבספר תשובות והנהגות (להגר"מ שטרנבוך, ח"ד סי' רטו) רוח אחרת עמו, כיון שגם גם לכל שכיר יש חשש שמא יפטרו אותו ולא תהיה לו הכנסה, ואעפ"כ אינו מוגדר כעני משום שבדרך כלל לא מפטרים וימשיך בעבודתו, וא"כ ה"ה אברך שבדרך כלל ימשיך בלימודיו במקום וישלמו לו, אינו נקרא עני כשמקבל די מחסורו, אלא אם כן הכולל בסכנת סגירה, וכדומה, ועלול להישאר בלי פרנסה, רשאי לקחת. עכ"ד, ע"ש. ועדיין יש לחלק, ששכיר מקבל כסף בתמורה למה שנותן, בין אם נותן ידע או עבודה, ודינו כמי שיש לו קרן שכל זמן שמניבה אינו עני, אבל אברך כולל הכסף שמקבל אינו כתמורה, אלא כצדקה, והרי הוא עני, אלא שאחרים מספקים את מחסורו, ולכן כיון שהכנסה זו אינה מובטחת לו, והוא עני, יש סברא שיוכל לקבל. וכסברת הקה"י דלהלן.

ולגבי תלמידי ישיבה שגרים בישיבה כתב בקהלות יעקב (סוכה סי' כט) בתו"ד: "תלמידים בני ישיבה אע"פ שאין להם משלהם כלום, מ"מ כל זמן שענייניהם מסודרים כל הצורך ע"י הנהלת הישיבה או ע"י ההורים [כפי הראוי למשפחתו וכפי הרגלו] י"ל דאין עליהם חיוב צדקה, וכפי שהתבאר שם. ומיהו אם אין להם כפי סיפוקם כדי צרכם, ודאי איכא בהו מצות צדקה, דהא עניים הם…". אמנם בהמשך דבריו דן שאפשר שאף שכשיש מי שמספק לו כדי מחסורו אינו חייב לתת לו צדקה, מ"מ אפשר לתת לו שהרי סוף סוף עני הוא, ומדמה לעני שבשעה שנותנים לו יכול לתת לו הרבה יותר מכדי מחסורו, ואפילו יותר ממאתיים זוז. ומסיים בצ"ע [ופשוט שהגם שברירא ליה לקה"י שבחור ישיבה נחשב עני ולכאורה זה הגם שהישיבה יכולה להפסיק לימודיו מיידית, מ"מ אין להשוות לאברך כולל, שבחור ישיבה יש לו הורים והוא סמוך עליהם אם יחזור לביתו, משא"כ אברך שפרנסת ביתו תלויה בו, ובכולל יכול הוא למצוא עצמו ללא פרנסה כמבואר לעיל, ודוק].

[13]. שנינו בתוספתא מע"ש (פ"ד ה"ו): שני אחים ושני שותפים ואב ובנו נותנים זל"ז מעשר עני. אמר ר' יהודה תבא מארה למי שנותן מעשר עני לאביו. אמרו לו מה אילו היו שניהם עניים [ובגירסת הגר"א נמחק אמרו לו, והגירסא "לא אמרו (שמותר) אלא אם היו שניהם עניים]. וכן פסק הרמב"ם בהל' מתנו"ע (פ"ו הי"ג), וברדב"ז שם מוסיף שדין זה שייך למעשר עני המחלק בבית, אבל במעשר עני המתחלק בגורן יד כולם שווה, וכפי שיפורט בעז"ה. וראה ברמב"ם (שם פ"ז הי"ג) לגבי צדקה: "עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, ועניי ביתו קודמים לעניי עירו, ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת…". וכן (שם פ"י הט"ז) כתב לגבי נתינת צדקה לאביו ולאמו ולבניו הגדולים שאינו חייב במזונותם: "וצדקה גדולה היא, שהקרוב קודם".

ומ"מ לא הותר לתת מעשר עני אלא למה שאינו מוגדר כחוב שלו לתת, כמבואר להלן, לפיכך אינו יכול לתת לפרנסת בנו הקטן. והנה מקור הדברים שחייב אדם בפרנסת ילדיו עד גיל שש הוא מהגמ' בכתובות (מ"ט ע"ב), וכתב הט"ז ביו"ד (סי' רמ"ט סק"א) שממילא עפי"ז אסור לפרנס ילדיו הקטנים מכספי מעשר, שאסור לפרוע במ"ע את חובותיו, וע"ע לקמן מש"כ על הט"ז. ועי' בגמ' קידושין (דף לב ע"א). ואמנם כ"ז מתחת לגיל שש, אך מעל גיל שש מבואר בגמ' שם שרק משום צדקה האב מפרנסם. ולפי"ז נראה שמותר לאב לפרנסם ממעשר עני. וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורק והב"ד הש"ך ביו"ד (סי' רמ"ט ס"ק ג) שאפשר לפרנס מכספי מעשר את בניו הגדולים. ומהט"ז הנ"ל היה נראה לכאורה גם שמודה לדבריו להלכה, שהדגיש בלשונו שאת בניו הקטנים אסור לזון מכספי מעשר, ומשמע שאת בניו הגדולים יכול לזון. אלא שהט"ז כתב בלשונו שם, שאדם שזן את בניו הוי בכלל עושי צדקה בכל עת, וע"ז כתב את דבריו. והנה בגמ' נאמר שפרנסת ילדיו הוא מדין צדקה רק מעל לגיל שש שנים. וכבר תמהו באחרונים על הט"ז, והביאם בארוכה מרן מופה"ד הראש"ל זצ"ל (בשו"ת יחו"ד ח"ג סי' ע"ו). ומ"מ מרן זצ"ל העלה שם להלכה שמותר לזון את בניו במעות של מעשר כספים אם הם מעל גיל שש. אא"כ ידו משגת שיתן את הכסף לאביונים ממש. והנה אע"ג ששם איירי במעשר כספים שאינו חיוב מהתורה כלל, ולדברי הב"ח זה אינו חיוב אפילו מדרבנן, ואילו מעשר עני חיובו מהתורה, מ"מ לך אחר הטעם, וכיון שאינו חייב לזון את בניו מעל גיל שש א"כ אינו חובה עליו ואין איסור לתת לזה ממעשר עני.

והנה דבר ידוע הוא שע"פ תקנת הרבנות הראשית לישראל חייב האב לפרנס ילדיו עד גיל 15. ומחוק המדינה שחייב האב לפרנס את ילדיו עד גיל שמונה עשרה שנה. וא"כ היה נראה לומר עפי"ז שדינם של ילדים אלו בזה"ז כדינם של ילדים פחותים מגיל שש בזמן חז"ל. וכיון שזה חובה על האב לא יפרע האב חוב זה ממעשר עני. ואמנם גבי מעשר כספים כתב מרן הראש"ל זצ"ל (בשו"ת הנ"ל בהערה שם) שלא באה התקנה הנ"ל להפקיע מצות הצדקה מההורים, שעושים את זה מרצונם הטוב, אלא מטרת התקנה לכוף על הנוהגים באכזריות, ושוב חזר וחיזק דבריו בשו"ת יביע אומר (ח"ח אבן העזר סימן כב) וז"ל: 'נמצא שהתקנה הנ"ל לא באה להפקיע תורת צדקה מהמשלמים מזונות לבניהם ובנותיהם כהלכת גוברין יהודאין, שעושים זאת ברצון טוב, וכרחם אב על בנים, אלא כוונת התקנה לכוף על אלה המתאכזרים על בניהם, ומשאירים אותם בעירום ובחוסר כל, ולחייבם לזון ולפרנס אותם כהלכה. ולכן אף בזמנינו אם יש לבן נכסים שאפשר לו להתפרנס מהם אין מחייבים את האב לפרנסם. וכמ"ש בטוש"ע (סי' עא). וכן פסקו חברי בית הדין הגדול, הרה"ג רבי עובדיה הדאיה, והרה"ג רבי יעקב עדס, והרה"ג רבי יוסף שלום אלישיב. והובאה תשובתם בקובץ פסקי דין של בתי הדין הרבניים, ח"ד (עמוד ז). ע"ש. וראה עוד בקובץ פסקי דין הנ"ל ח"ב (עמוד צב) וח"ג (עמוד קעב). ע"ש'. ובהמשך דבריו דחה דברי הגרב"צ עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב חאה"ע סי' צב עמוד שס), שכתב שעד גיל טו זה מכח חובה ולא מכל צדקה, וכתב שדברי שאר הפוסקים הם העיקר, יעוי"ש. וממילא הלכה למעשה אם הוא בתורת צדקה, הרי שאפשר לעשות זאת מכספי מעשר וצדקה וכמבואר ביחו"ד שם. ובדבריו שם (ביחוו"ד שם בהערה השלישית בד"ה ותבט עיני) חלק על דברי הגאון ר"מ פינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (יו"ד סי' קמ"ג. וכעין דבריו כתב גם בס' תשובות והנהגות שם) שהעלה שבזה"ז אינו יכול לפרנס בניו מעל גיל שש ממעות מעשר. ועיי"ש. גם הגאון בעל שו"ת שבה"ל (ח"א סי' קמג) חלק על דברי האגרו"מ הנז', וכתב דשרי ליתן גם מעל גיל שש מכספי צדקה ומעשר. ועו"ע באהבת חסד (ח"ב פי"ט). ומ"מ לכו"ע מה שהאב אינו חייב לתת לבן, יכול לתת להם מכסף מעשר ואף ממעשר עני.

ולענין נתינת מעשר עני לאביו, כן מבואר בתוספתא כנ"ל, ומה שהוסיפה התוספתא 'ולא אמרו אלא שהיו שניהם עניים' מבאר המנחת ביכורים שם – כלומר הא דמותר ליתן לאביו מעשר עני אינו אלא כשהבן ג"כ עני ואין ידו מספקת ליתן לאביו משלו, אבל כשידו מספקת תבוא מארה. עכ"ד. וכ"כ הר"ש בפאה (פ"ה מ"ד), ועו"ר, וכ"כ להלכה הרמ"א בשו"ע יו"ד (סי' ר"מ סעי' ה) שאם ידו של הבן משגת ונותן לאביו מכספי צדקה תבוא עליו מארה. וכן הוא בש"ך בהלכות צדקה (סי' רנא סק"ה). אלא שיש מוכיחים מדברי הרמב"ם שהשמיט את דברי ר' יהודה 'תבא מארה למי שמאכיל…', שסובר שחכמים חולקים בזה והלכה כדבריהם, וכן דעת הפאת השלחן. וראה במאירי (קידושין לב.) שמה שיותר מכדי מזונותם יכול לתת ממעשר. וע"ע בד"א הל' מתנו"ע (פ"ו בצהה"ל ס"ק צט-קב). ונתינה לאשתו מבואר בתוספתא שאסור לתת, ואפילו אם הם עניים ואין לו כדי לפרנסה אסור מפני שהוא חייב במזונותיה וכשנותן פורע חובו במע"ע. אמנם בד"א (שם בצהה"ל סקק"ד) כתב שאם היא מחלה מזונותיה, או כגון שאמרה אינה ניזונית ואיני עושה, יוכל לתת לה. ולמעשה סיים שצע"ק.

[14] ג"ז מבואר בתוספתא שם (פאה פ"ד הט"ז): מעשר עני [כ"ה גיר' הרמב"ם והסמ"ג והטור ושאר מפרשים שם] אין פורעין ממנו מלוה וחוב, ואין משלמין ממנו את הגמולים [וביארו הב"י סי' שלא, והש"ך שם ס"ק קסו, וכן המנחת בכורים שם – למי שגמל לו טובה, שהוא כפריעת חוב אף שאינו חייב כ"כ. והוסיף בב"י שאפילו יודיעו שהוא מע"ע אסור. וראה להלן], ואין פודים בו שבויים [לדעת הט"ז בסוס"י שלא, וכ"מ מהב"י, האיסור הוא כשכבר קצבו על כ"א מבני העיר כמה יתן לזה, והוא פורע במע"ע. ומהש"ך משמע שאפילו כשלא קצבו אסור, כיון שמוטל על האדם לפדות הרי זה חיוב עליו. וע"ע לשון הב"ח מש"כ בזה], ואין עושים בו שושבינות [מנח"ב – שרגילים לשלוח זל"ז בנישואין, וכששלח אחד לחבירו מחויב חבירו לשלוח לו בחזרה, ונגבה בדיינים, ונחשב כפורע חובו], ואין נותנים ממנו דבר לצדקה [בב"י ובש"ך שם ביארו כגון שפסקו עליו בני העיר צדקה, לא יתן ממע"ע שנמצא פורע חובו ממע"ע. ובמנח"ב ביאר שהכוונה לצדקה אחרת שאינה לעניים], אבל משלחין ממנו דבר של גמ"ח, וצריך להודיע, ונותנים אותו לחבר עיר בטובה". וכ"פ הרמב"ם להלכה (הל' מתנו"ע פ"ו הי"ז) והטור (סי' שלא). ובביאור ההבדל בין אין משלמים בו את התגמולים לבין משלחין ממנו דבר של גמ"ח, כתבו הב"י והב"ח והש"ך שאין משלמין היינו אם חברו עשה אתו חסד או טובה, כשהוא משלם לו בפירות הוא כפריעת חוב אף שאינו חייב כ"כ. והוסיף בב"י שאפילו יודיעו שהוא מע"ע אסור. אבל משלחים דבר של גמילות חסדים היינו שמותר לו לשלוח פירות אלו לבית האבל או לבית המשתה, אלא שיודיע למקבל שהוא ממע"ע כדי שלא יחשוב המשלח שזה משלו ויבוא לגמול לו. אמנם זה לפי הגיר' שמשלחין דבר של גמ"ח, אבל הרמב"ם גרס וכתב להלכה אבל משלמין ממנו דבר של גמ"ח, א"כ מותר אפילו לשלם, דהיינו כתמורה, וע"כ מפרשים שלהרמב"ם אין משלמים בו תגמולים היינו כשחבירו עשה לו טובה בדבר הרשות אינו נותן לו מע"ע, אבל כשחבירו נתן לו בדבר מצוה, כגון ששלח לו לבית האבל לסעודת הבראה או בית המשתה, יכול לשלוח לו גם הוא ממעשר עני, כדי שלא יתבטל מהמצוה, אבל צריך להודיע לו שהוא מע"ע כדי שלא יחשב לו כפורע חובו במע"ע. וברמב"ם בפיהמש"נ למס' דמאי (פ"ד מ"ד) כתב ובלבד שיודיעם שזה מעשר עני שאם לא יודיעם יחשבו שמאכילם דרך נדבה ויהיה כמי שמאכיל תרו"מ לאורחין או עשה מהן צרכיו. עכ"ל. וי"א שהטעם הוא כדי שלא יהא כגונב דעת הבריות שיחשבו שמשלו נתן לו. וכ"כ הר"ש סירילאו על המשנה בדמאי שם. ובמנח"ב שם כתב שצריך להודיע כדי שהמקבל לא יוציא אותו לחו"ל. ולענין תשלום שכר לימוד לבניו עבור תלמוד תורה מכספי מעשר עי' למרן הגרע"י בשו"ת יחו"ד (ח"ג סי' ע"ו) מש"כ בזה בשם האחרונים לענין מעשר כספים. ודו"ק לנידו"ד.

ומש"כ שנותנים אותו לחבר עיר בטובה ביאר בהגה' מרדכי בב"ב (סי' תרנח), והביאו הב"י שם 'דהיינו חכם שמתעסק בצרכי ציבור, מפרנסים אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצרכיהם, נותנים לו מע"ע בטובה, שולחים לו מחמת דורון וכבוד. אבל אין שולחים לו צדקה מן הכיס, דגנאי הוא לו… אבל מע"ע ששולחים לו מן הגורן, לא מינכרא דמע"ע הוא, אלא דמחזי כמנחה דורון דרך כבוד'.

[15] בדין זה נחלקו הראשונים, באו"ז (הל' צדקה סי' יא) מובאת שאלה לגבי עני בע"ח שקיבץ צדקה מנדיבי עם, אם יכול המלוה הנושה בו לתבוע שיפרע לו חובו ממה שקיבץ, או שאינו יכול, שהקיבוץ היה לצרכי מזונו. ומביא שם שהראבי"ה פסק שא"צ לתת למלוה, וראייתו מהתוספתא בפאה הנ"ל שאין פורעים במע"ע חוב. הרי שסובר שגם המקבל אינו פורע חובו באלו, שלא ניתן לעני מע"ע אלא לצרכיו. ובאו"ז מביא שם שמורו רבינו שמחה חלק ע"ז [ע"ש בהרחבה] וסבר שלא נאמר שאין פורעים במע"ע חוב אלא לבעה"ב לפני שנתן לעני, אבל משהגיע ליד עני הרי הוא שלו לכל צרכיו. ומביא שכן דעת רבינו דוד ממינצבורג. אבל האו"ז עצמו כתב שנראים דברי הראבי"ה שהעני לא קיבל את הצדקה אלא כדי צרכיו וצרכי בני ביתו, ולא לבע"ח, ואף אם רוצה לתת לבע"ח יכולים בני ביתו לעכב בעדו, ומוסיף שאינו דומה למע"ע שהוא מתנות לעניים מגבוה ולא תלוי בדעת הנותן, וגם בני ביתו לא זכו בזה. נראה לכאורה שסובר שבמע"ע שלא תלוי בדעת נותן יכול בעל חובו לתבוע ממנו, וגם בני ביתו לא יכולים לעכב. והיינו שמודה בזה לסברת רבינו שמחה לגבי מע"ע שהיא כממונו לגמרי. וכ"כ מהרש"ל בפי' לטור, הביאו הפרישה שם סקל"ה, ע"ש שהוכיח כן מהרמב"ם. אמנם כאמור דעת הראבי"ה שגם במע"ע העני אינו משתמש בזה אלא לצרכיו ולצרכי בני ביתו, ולא פורע חובו, וכ"ה דעת  המרדכי  בב"ב  (פ"א  תצ"ז), וכ"פ בערוה"ש להלכה (זרעים סי' יד סעיף יח). והנה מרן בשו"ע (יו"ד סי' רנג סי"ב) פסק שמי שקיבל צדקה אין בעלי חובות גובים ממנו, ואמת כי בבאר הגולה כתב שמקורו במרדכי בשם הראבי"ה מהברייתא בפאה לגבי מע"ע שאין פורעין בו חוב. אולם למעשה אפשר כאמור לעיל שהשו"ע אינו מודה לראיה מפאה, ששם האיסור הוא רק על בעה"ב ולא על העני, ואעפ"כ סובר שאסור לגבות בחובו משום שלא עבור זה ניתן לו וכדברי האו"ז. ורבינו הגר"א בביאורו שם (סקי"ח) חולק וכותב שהעיקר להלכה כדברי ההגהות מרדכי שסובר שאפשר לגבות חובו מהעני, והראיה ממע"ש אינה ראיה וכדלעיל, ומש"כ שעל דרך כך לא ניתן לו, זה אינו, שמאחר שהעני יכול לעשות במעות כרצונו, יכול גם בע"ח לגבות. ע"ש. וכ"כ בפאת השלחן (פי"ב ס"ק כז). אלא שהפאה"ש כתב שלדברי מרן השו"ע 'אין לעני לסלק חובו במעשר דאדעתא דהכי לא ניתן לו'. ואמנם אחהמ"ר לא מיבעיא במע"ע שכפי שאמרנו לעיל סברא זו אינה, אלא אפילו בצדקה דעת מרן השו"ע אינה כך, אלא שכתב שהם (בעלי החובות) אינם יכולים לגבות ממנו, והיינו שלא  עבור זה נתנו לו את הצדקה, וזהו כטעמו של האו"ז שם, אך מרן בשו"ע לא אסר על העני לעשות בזה כרצונו אם ירצה.

ולהלכה לגבי מע"ע העיקר כדעת הסוברים שהעני עושה בהם כרצונו, ובע"ח גובה בחובו, וגם האו"ז מודה בזה, וכן דעת הגר"א ותלמידו הפאה"ש. גם החזו"א באגרת (מובאת בסוף דרך אמונה ח"א, אות ג) נוקט כך להלכה [בתשובה למי שפקפק על דין המלוה מעות לעני על מע"ע שלו], והדין האמור בתוספתא הוא על בעל הבית ולא על העני המקבל [וכתב שם החזו"א שכן מתבאר מדברי מרן הבית יוסף שכל דברי התוספתא הם על נתינה של בעה"ב ולא של העני, ודוק בדבריו שם].

[16] מקורו בספרי (פרשת ראה פי"ד פס' כט אות קי, וכן בפכ"ו פס' יב אות שג): 'בשעריך – מלמד שאין מוציאין אותו מהארץ לחוצה לארץ. אמרו, משפחת בית נבלטה היתה בירושלים, ונתנו להם שש מאות ככרי זהב ולא רצו להוציא חוץ לירושלים'. וכ"ה בירושלמי פאה (פ"ח ה"ח) 'דהוון דרשין בשעריך בשעריך לרבות ירושלים'. וכ"פ הרמב"ם להלכה (מתנו"ע פ"ו הי"ז) 'ואין מוציאין אותו מהארץ לחוץ לארץ, שנאמר והנחת בשעריך, ונאמר ואכלו בשעריך ושבעו'. אבל לא הזכיר איסור להוציא מירושלים. וכן העיקר להלכה שהאיסור לא להוציא מארץ ישראל אולם מירושלים מותר, שכאמור כן לשון התוספתא, וכן כתוב ברמב"ם, בטור ובבית יוסף שם.

ונחלקו האחרונים האם איסור זה אמור לבעה"ב שנותן מעשרותיו, אבל העני יכול להוציאם כרצונו, או שהאיסור גם על העני. יש אומרים שהאיסור גם על העני, וכ"כ במנ"ח (מצוה תעד), חסדי דוד ומנחת בכורים על התוספתא בפאה (שם) כתבו שהאיסור אף על העני, ובמנ"ח מבאר שמשו"כ הביא הרמב"ם שני פסוקים, והנחת בשעריך כלפי בעה"ב, והפס' ואכלו בשעריך כלפי העניים. וכן כתב בשו"ת זית רענן (הב"ד בפאה"ש בסוף פי"ב), וכ"ד הערוה"ש (זרעים פי"ד הי"ח), והוסיף שאף שאין במע"ע קדושה מ"מ ציוותה תורה לעשות כן. מאידך דעת הפאת השולחן גופיה לחלוק על דברי הרב זית רענן וס"ל שהאיסור רק על בעה"ב, שאף שיש הרבה בכדי לתת לעניים גם בחו"ל, מ"מ יש לתת הכל לעניים שבשעריך, וזהו המעשה שמובא בספרי שהמשפחה העניה שבירושלים קיבלה הכל אף שהיה הרבה למשפחה אחת, והיה אפשר לחלק לרבים. וכן דעת החזו"א במכתב (הנז' לעיל) שכל האיסור כל עוד לא הגיע ליד עני, אך משהגיע לידיו, יעשה הטוב בעיניו. וכן יש להוכיח קצת מדברי הרמב"ם שכלל הלכה זו עם שאר האיסורים להשתמש במע"ע לפריעת חוב, ולגבי דינים אלו כתבנו לעיל שהעיקר שאיסור זה הוא על הבעלים בלבד, וא"כ ה"ה בזה. ועיין בביהה"ל על הרמב"ם שם, וע"ע בד"א (שם ס"ק קכ) שהביא שיטה נוספת בביאור הספרי הנ"ל.

ומש"כ שאם עבר והוציאו, אסור לאוכלו שם וצריך להחזירו לא"י, כ"כ במנ"ח (שם) שדין זה לא התבאר בראשונים ובפוסקים, ונראה שצריך להחזיר לא"י, וגם נראה שעוברים בהוצאה בלאו הבא מכלל עשה, ואסורים העניים לאכול בחו"ל. וכל זה לשיטתו שהאיסור גם על העניים.

הערות לחלק ב'

[1] איתא במשנה במס' דמאי (פ"ד מ"ג): רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי. וחכמים אומרים קורא שם ואין צריך להפריש. ומבאר הירושלמי על המשנה שם, מה טעם דר"א, מכיוון שיודע שהוא בעוון מיתה מפריש. מה טעם דרבנן, בלא כך קורא שם ואינו צריך להפריש. והנה בפשיטות יש לבאר את דברי הירושלמי, שנחלקו רבנן עם ר"א האם טבול למ"ע הוא במיתה או בלאו, שר"א סובר שהוא במיתה, וע"כ ע"ה חושש לא להפריש כיוון שהוא במיתה, וממילא הלוקח ממנו אי"צ לקרות שם, ורבנן סברי שאינו אלא בלאו, וממילא חשוד שלא יפריש, ולכן הלוקח ממנו צריך לקרוא שם  למ"ע, אלא שאינו צריך ליתן לעני, שהוא ספק, והמוציא מחבירו עליו הראיה. וכן מפרש הפני משה על המשנה שם. והנה לפי' זה, דעת ר"א שלא נחשדו ע"ה על מ"ע ולכן אי"צ לקרוא שם, ודעת רבנן שהם חשודים, ולכן צריך לקרוא שם. ואמנם בפי' הר"ש והרא"ש על המשנה שם ביאר שגם לרבנן ס"ל שהוא במיתה, וע"ה נזהר, אלא שלא אכפת לן אם נחמיר עליו רק לקרות שם שאין בכך טירחא (ועו"ע לקמן מש"כ על פי' הר"ש). וכ"כ הר"ש סירילאו והמהר"א פולדא שם שאף לרבנן לא נחשדו ע"ה על מ"ע, אלא שאנו מחמירים עליו שיעשה כן כשאין כל טירחא והפסד. נמצינו למדים שכל אותם ראשונים ומפרשים בירושלמי הנ"ל ס"ל שגם לרבנן ע"ה לא נחשדו על מ"ע, אלא שלא איכפת לן לחוש להחמיר עליו רק לקרוא שם [ועי' מ"ש בהגה' עמודי ירושלים להג"מ ישראל איזנשטיין ז"ל, להוכיח מזה על הנידון אם טבול למ"ע בלאו או במיתה].

והנה מחלוקת זו נשנתה גם בבבלי בכמה מקומות, וז"ל הבבלי במס' מכות (ט"ז ע"ב): ר"א אומר אין צריך לקרות שם מעשר עני של דמאי, וחכ"א קורא את השם ואי"צ להפריש. מאי לאו בהא קמפלגי דמ"ס ודאי טובלו [היינו רבנן], ומ"ס ודאי אינו טובלו [היינו ר"א]. אמר ליה אביי, אי הכי אדמיפלגי בספיקו ליפלגו בודאי, אלא דלכו"ע ודאי טובלו, והכא בהא קמפלגי, מ"ס לא נחשדו ע"ה על מעשר עני של דמאי, כיוון דממונא הוא אפרושי מפריש, ורבנן סברי כיון דטריחא ליה מילתא לא מפריש. עכ"ל הגמ'. וא"כ נראה מהגמרא שר"א סבר כיוון דממונא הוא ואין בו איסור אכילה, לכן להפריש הוא מפריש, רק שליתן לעניים הוא לא נותן כיון שאינו חושש לגזל עניים. ורבנן ס"ל כיון דטריחא ליה מילתא לא מפריש, והיינו שלדעת רבנן הע"ה חשודין לא להפריש מ"ע, ולכן חובה לחזור ולהפריש. ולא רק משום חומרא, כמו שראינו לעיל שס"ל להראשונים בדעת הירושלמי, אלא שזהו חובה רק שאי"צ ליתן לעניים דהממע"ה.

ובגמ' שם לא מבואר מהי הטירחה הגדולה כ"כ, יאמר ברגע אחד ומעשר עני בדרומו ודי בזה (ועי' בגירסת הגר"א בגמ' שם)? ושו"ר למרן הגרשז"א זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה (סי' נג אות ג) שהעיר כנ"ל, וכתב בשלמא אם צריך לפרש הסכום ניחא, משום דטריחא לה מילתא למדוד את הכרי, עי"ש. ואמנם נראה דאפשר לפרש את הסוגיא במכות ביתר ביאור, עפ"י הסוגיא במסכת נדרים (פד ע"ב) בעניין זה, וז"ל הגמ' שם: אמר ליה אביי דכו"ע ספיקו טובל, ור"א ורבנן בהא קמיפלגי, ר"א סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני, כיוון דאילו מפקר נכסיה והוי עני, ושקל ליה הוא, לית ליה פסידא. ורבנן סברי נכסיה לא מפקר איניש דמירתת דלמא זכי בהו אינש אחרינא הלכך נחשדו. עכ"ל הגמ'. הרי לך שגם לפי הגמ' במסכת נדרים ס"ל לרבנן שע"ה נחשדו על מ"ע, וסיבת מחלוקתם היא שלר"א לא נחשדו כיוון שודאי מפריש ולא אכפ"ל מאחר שאין לו הפסד בכך, דאי בעי מפקיר נכסיה, ורבנן ס"ל שנחשדו ולא מפרשי, מפני שהוא הפסד מרובה עבורם, ולהפקיר נכסיהם הם לא מפקירים שחוששים שמא אחר יזכה להם בזה. ואפשר לומר שזהו דברי הגמ' במס' מכות, ר"א סבר כיון שממונא הוא ממילא הוא מפריש, ולגזל עניים אינו חושש כיון שיכול להפקיר נכסיו, ורבנן ס"ל שטירחה יתרה היא להפקיר, שהרי צריך למצוא דווקא מאוהביו שאינו חושש מהם שיזכו בנכסיו, ולכן הוא חשוד שלא יפריש. ושו"ר כעי"ז ברעק"א בתוס' על המשניות במס' דמאי שם, רק שכתב את זה על דברי ר"א, אך בטעם רבנן כתב, שיש שינוי בין הגמ' במס' מכות לגמ' במס' נדרים. ואפשר אולי לומר כנ"ל גם לרבנן שטירחא היינו  שההפקר טירחה לו, ודו"ק. ואמנם מרש"י כאן במכות נראה שסבר בדעת ר"א שאינו חושש כלל לגזל עניים דהיינו שע"ה חשוד על הגזל, וא"כ ליתא למה שכתבנו, ואפשר אולי גם ברש"י לומר שכוונתו שאינו חושש לגזל עניים כיוון שבידו להפקיר. ומ"מ דוחק הוא. ואם זה נכון ניחא דעת רש"י דאל"ה יש להקשות מנ"ל דע"ה חשודין על גזל בכה"ג? ודו"ק.

והנה לפי מש"כ לעיל דעת הראשונים בביאור הירושלמי שרבנן ס"ל שע"ה לא נחשדו, רק שלא אכפ"ל להחמיר עליו לקרוא שם [חוץ מדעת הפני משה שלדעתו רבנן ס"ל שהם חשודים], ואילו מהגמ' במכות ובנדרים משמע מפורש שרבנן ס"ל שע"ה נחשדו על מ"ע. וצ"ל שהסוגיא בירושלמי חולקת עם הבבלי. ובפי' הרע"ב על המשנה בדמאי שם ביאר בדעת רבנן כסגנון הלשון המובא בירושלמי, ואמר שרבנן ס"ל שבאמת לא נחשדו רק שמ"מ לא אכפ"ל להחמיר לקרוא שם. ואמנם הרב פנ"מ כתב בספרו מראה הפנים על הירושלמי עמ"ס דמאי שם, שהסוגיא בירושלמי היא כמו הסוגיא במכות ובנדרים שבכל המקומות האלו ס"ל לרבנן שע"ה חשודין על מ"ע, אם משום שזה רק בלאו וכמ"ש בירושלמי, או משום הטעמים המובאים בבבלי וכנ"ל. ובמראה הפנים שם הביא את דברי הר"ש ולמד בדבריו שהוא סובר שס"ל לרבנן שע"ה חשודין על מ"ע. וגם התוי"ט על המשנה בדמאי כותב בשם  הר"ש  שרבנן  ס"ל שע"ה כן חשוד ולכן צריך לקרוא שם למ"ע [ומה שכתב, וז"ל הר"ש ואח"כ מצטט הר"ש כפי שמובא לפנינו והוסיף עוד קטע בתוך דברי הר"ש מ – והיינו כההיא, ועד – וליתן לעני, וסיים עכ"ל הר"ש, יש גירסאות שאין את כל תיבות אלו בר"ש]. ופי' הדברים שאמרו רבנן לר"א "בלא כך" היינו שאומרים רבנן לר"א אפי' לדבריך שהוא לא חשוד מ"מ מה אכפ"ל לקרוא שם, אך לדידן ודאי שחשוד הוא, וחייב לקרוא שם. עכ"ד. וא"כ הרי הוא משווה הסוגיות כולן שס"ל לרבנן שע"ה חשוד על מ"ע. וזהו שכתב הר"ש, ויש להשוות טעמא דנדרים ודמכות והירושלמי הכל לסברא אחת. ושוב הביא שם התוי"ט את הרע"ב שמשמע ממנו שהירושלמי פליג אבבלי, וס"ל שלרבנן ע"ה לא חשוד [ועי' בתוס' אנשי שם, שכתב שאין הכרח  לבאר בהרע"ב כדברי התוי"ט ועי"ש].

גם בס' אמונת זרעים מס' דמאי (ד"כ ע"ב) כתב בפשיטות בדעת הר"ש שס"ל לרבנן שע"ה חשוד. וכ"כ בתפא"י על המשנה שם (יכין אות ט"ו). ועי' בספר בארות המים בפירושו "באר שדה" (לסדר זרעים, עמ"ס דמאי שם) שכתב  על הבנת התוי"ט בר"ש – אבל לא הבינותי דאיך יפרש מ"ש הר"ש אח"כ אין לחוש אם נחמיר עליו לקרות בספק, דהא אם רבנן יודו לדברי ר"א ליכא שום ספק, דהא לר"א הוי ודאי דמפריש ולא נחשדו וכו'. וגם קשה דכשנאמר דלא נחשדו למה נחמיר עליו בחנם לקרות שם. עכ"ל (וצ"ל שהוא הבין שלדעת התוי"ט בר"ש כך היא המסקנא שרבנן מודים לר"א שלא נחשדו).

והנה בהמשך דברי התוי"ט שם כתב וז"ל: ואף הרמב"ם בפירושו ובחיבורו פ"ט מהל' מעשר כתב שסברת חכמים שיקרא שם למעשר עני גזירה משום מעשר שני וכו', על כרחך ס"ל נמי דלא נחשדו לרבנן כמו הירושלמי והוסיף טעם לשבח. ומקשה על זה התוי"ט וצ"ע דלא פירש כש"ס דידן, וסוגיא זו נשנית עוד בפרק ואלו נדרים וכו', והראב"ד לא השיגו בזה וגם בעל כ"מ לא העיר בזה כלום. עכת"ד. הרי לך שלמד בהר"מ  שס"ל שע"ה לא נחשדו ולכן הוסיף טעם אחר. ומשו"ז הוקשה לו.

והנה כבר הקשה המהר"י קורקוס על הר"מ שם קושיא זו, ותירץ שלא  חששו  בתקנת  דמאי  אלא היכא שהוא בעוון מיתה, אבל היכא שאינו אלא בעוון לאו לא חששו וסמכו ארוב עמי הארץ שמעשרין, וממילא היה צריך גם לרבנן לפטור אותו לגמרי מקריאת שם, וזהו שכתב הר"מ טעם חדש והוא שלא יתרשל במע"ש לכן גזרו גם על מ"ע. ולפי זה אין מקום לקושיית התוי"ט. רק שמ"מ התוי"ט למד שא"א לומר הדברים כתרתי דסתרי שאם לכאורה נחשדו א"כ רוב ע"ה אינם מעשרין, וא"כ משו"ז צריך לקרוא שם ולא מכל טעם אחר. ואדרבה דברי המהר"י קורקוס צריכים ביאור, ובפרט שא"א להסתמך ע"ז שרוב ע"ה מעשרים, שהנה הרמב"ם בהל' מעשר (פ"ט ה"א) כתב, שבמ"ע ע"ה מקילין על עצמם ולא מפרישים, וא"כ אדרבה נראה כדברי התוי"ט בר"מ. אלא שהמהר"י קורקוס כבר כתב, וז"ל: ורבנן סברי נחשדו עליו כיון דטריחא וכו', היינו משום דלר"א דסבר לא נחשדו עליו, ודאי דאין לנו להצריכו לקרוא לו שם וכו' ולאפוקי מהאי קאמר, דלרבנן נחשדו עליו וכיון שנחשדו עליו ראוי לחייבו כדי לקבוע השני, דאילו מפני העני עצמו כיון דרוב ע"ה מעשרין לא היו מטריחין עליו. עכ"ד. הרי לך שכך מסקנתו בהבנת הר"מ שבמ"ע רוב ע"ה מעשרין. ורק משום מע"ש הטריחוהו. וצ"ל שמש"כ הרמב"ם מקילין ע"ע, אלו המעט שמקילין על עצמם אך לא הרוב שהם כן בחזקת מעשרין.

ועי' בס' מראה הפנים הנ"ל שכתב שבחנם הרעיש התוי"ט על הר"מ, כיוון שבודאי ס"ל שנחשדו, וכמש"כ בריש פ"ט שע"ה חשודין על מ"ע. רק שהוסיף עוד טעם לבאר שאע"ג שנחשדו מ"מ כיוון שספק הוא ואין העני יכול להוציא מידו א"כ מדוע הצריכו אותו לקריאת שם, ומאי מהני? ולכן כתב שמהני משום מע"ש להרגיל אותו. עכ"ד. ולכאורה יש לתמוה על דבריו, שתמה מדוע הצריכו אותו, והרי אם נחשדו ורוב ע"ה אינם מעשרין א"כ חייב לקרוא שם כדי להוציא מספק טבל. וכבר תמה עליו כה"ג הגאון הר"מ פינשטיין זצ"ל (בספרו חידושים וביאורים למס' דמאי על המשנה שם. אמנם לעיל הובאו דברי האו"ש והמנח"ש שסוברים שהפרשה שלא מועילה כלום, והפירות אינם נהפכים לממון עניים, אינה הפרשה כלל, וכדברי מרה"פ). וצ"ל שס"ל שלא נתקנה תקנת  דמאי  אלא  היכא  שיש  עוון מיתה,  אבל היכא שאין עוון מיתה אלא לאו לא תיקנו כלל את תקנת דמאי, וזהו שכתב שאחרי שהר"מ ס"ל שאינו אלא בלאו, א"כ מה צריך להחמיר עליו, אלא שזהו משום מע"ש. ועי' בתוספות חדשים על המשנה שם שכתב,  ול"נ שלא  עלה על כוונת הר"מ לפסוק שלא נחשדו, שהרי ברפ"ט כתב שנחשדו ולא יסתור דבריו בתוכ"ד, אלא בע"כ שאינו במיתה אלא בלאו, ממילא אי"צ לקרות שם, ולכן הוסיף טעם של מע"ש, עכ"ד. וביאור דבריו כנ"ל. וע"ע בספר בארות המים (הנ"ל) שכתב שאע"ג שס"ל לרמב"ם שנחשדו מ"מ הביא טעם שהוא לכו"ע, גם למ"ד שלא נחשדו, ובזה יישב את קושיית התוי"ט ועיי"ש. ועי' בפי' המהרי"ק ובפי' הכ"מ להר"מ בהל' ד' שהסכימו שדעת הר"מ כרבא שרוב ע"ה מעשרין. ואמנם שם איירו לגבי ברכה על תרומ"ע ומע"ש, מ"מ לא שנא בעיקר טעמא דרבא, וכפי שהביא המהרי"ק בהל' ג' את דברי רבא על מ"ע שס"ל לרבנן שרוב ע"ה מעשרין, וכך הסביר בר"מ שמשום טבל אי"צ לקרוא שם למ"ע כיון שרוב ע"ה מעשרין מ"ע, אלא הטעם הוא משום מע"ש. ועי' עוד בנוב"י מהדו"ת יו"ד סי' קצ"ט ודוק בדבריו.

ומש"כ שצריך הקונה לקבוע מקום ולקרוא שם למעשר עני, כן כתבו רוב הראשונים, ובהם הר"ש בדמאי (פ"ד מ"ד), והרא"ש (במס' נדרים שם) שכתבו בצפונו או בדרומו, וקביעות מקום הוי כהפרשה. וכעי"ז רש"י במכות (דט"ז ע"ב סוד"ה אין), ובנדרים (דפ"ד ע"ב בד"ה וחכ"א), ועוד. אולם מלשון הרמב"ם שהשמיט את ענין קביעת המקום, שכתב "צריך לקרות לו שם ואינו מפריש, ואומר עישור מה שיש כאן מעשר עני", וכעין לשון זו כתב גם בפיה"מ על המשנה שם, משמע שאין צריך לסיים מקום בצפון הפירות וכדו'. וכן הוא במאירי על הגמ' בנדרים שם . וכבר דייק כן בבינת אדם (על החכמת אדם בשערי צדק שער מצוות הארץ פי"ג אות א), ורצה להוכיח שלדעת הרמב"ם לא צריך לסיים מקום במעשר עני, ולא נלמד מראשית שבעינן ששייריה יהיו ניכרים אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר. אמנם כותב שדעת רוב הראשונים אינה כן ולכן צריך לסיים מקום גם במע"ע. [ועו"ע מש"כ בקונטרס 'מקור נוסח ההפרשה וביאורו' (מובא גם בסוף ספר קצירת שדה כרך שני), על קביעת מקום למעשרות, יעוי"ש]. ומ"מ בין אם מסיים מקום לפירות המעשר ובין אם לא מסיים, וכלעיל, מ"מ לדעת כולם לא צריך להוציא את המעשר משאר הפירות, וכמו שכ' הרמב"ם שם "ואינו מפריש". וכ"מ מפי' רש"י במכות שם, והרא"ש בנדרים (שם). ובמאירי בנדרים שם הביא י"מ שסוברים שאף להפריש צריך, אלא שאינו צריך ליתנם לעניים [ומ"מ אפשר שכוונתו שקורא שם בצפונו או בדרומו, וגם זו הפרשה, ושלא כדעה הראשונה שאינו צריך לפרט, וכדלעיל]. ועו"ע בתפארת ישראל על המשנה במס' דמאי (פ"ד מ"ג יכין אות ט"ו) מש"כ שלדעת רבנן החבר צריך להפרישו, ולא מספיק לקרוא שם בצפונו, אלא שהעני הממע"ה. עי"ש.

[2] כך נראה פשוט שהרי כל מה שפטרוהו מלהפריש תרו"ג בדמאי הוא בזמנם שהיו כולם מפרישים תרו"ג, וכן בשאר מעשרות תיקנו דמאי, ובאופנים מסוימים הקלו [כגון שמאכילים את העניים ואת האכסניא דמאי] שהיו רוב ע"ה מעשרים [ויש שיטות אחרות בזה. ואכ"מ], אבל בזמן הזה המציאות שונה לחלוטין, ורוב אינם מעשרין אפילו תרומה גדולה, על כן אין לנהוג שום קולא אם קונה פירות או ירקות ללא השגחה, ועליו לנהוג בהם לכל הפחות כדין ספק טבל שנוהג בו כל ההלכות הנוהגות בטבל ודאי, אלא שלענין ברכה, בודאי שלא יברך, שאחר הכל אין זה אלא ספק, וספק ברכות להקל [וכל דין זה של הפרשה בספק טבל, ודין הברכה, ואם הוא מגדרי חובה או חסידות ביארנו לעיל בפרק א סעי' ז, יעוי"ש].

ואמנם לא נעלם מעיני מה שכתב מו"ר שליט"א בספרו שו"ת "שמע שלמה" (ח"א יו"ד ס"י – בד"ה אלא שמרן החזו"א זצ"ל) שבזמן הזה יש דין דמאי, וכתב מו"ר שם שכיון שרוב פירות של היהודים עובר דרך 'תנובה', ושם מעשרים משגיחים מיוחדים וכו' ולכן יש דין דמאי היום לפירות עכ"ד. ועוד עי' להגאון הרב"צ אבא שאול בספרו אור לציון (ח"ב פט"ז סעי' י"א). ושוב נדפס שו"ת יביע אומר (ח"ט יו"ד סי' ל) שציין שרוב הפירות בא"י מעושרים, ומעיקר הדין יש מקום להקל, ומה שחוזרים להפריש אינו אלא ממידת חסידות, והבאנו הדברים לעיל (פ"א הערה 7). וחשוב לציין כי הגם שבמהדורות הקודמות ובתשובות הלכתיות הקדומות יותר כתבתי על דברי שו"ת שמ"ש הנז', שמן הנסיון רב השנים שלנו בשווקים הפתוחים, המצב אינו כך לחלוטין, ועוד שכל שיטת השיווק שונה מאשר הייתה מצויה בימיהם וממילא אין דין פירות אלו כדין דמאי, אלא ספק טבל. וראה בספרי ישמח ישראל (ח"א עמ' מט) מעשה נאה שהיה עימי אצל מרן הראש"ל זצוק"ל לאחר פרסום תשובה זו, וב"ה כמו שהבטחתי למרן זצ"ל כבר בשנת תשס"ב לאחר טרחה גדולה, בס"ד זכינו שהשוק הסיטונאי הגדול בא"י הפך להיות כולו עם הכשר ורוב המוחלט של התוצרת היוצאת ממנו מעושרת כדת, וב"ה בעקבות זה שאר שווקים הסיטונאים בארץ נמצאים בהגדרה של רוב המוחלט שזה מעושר וכבר כתבנו לעיל בהערה 7 בסוגריים שב"ה המצב כיום הוא שהפירות שעוברות דרך השווקים הסיטונאיים ורשתות השיווק הגדולות, והם רוב המוחלט של התוצרת החקלאית בארץ ישראל, הם ברובם המוחלט מעושרים. אלא שלמעשה כתבנו שם (בהערה הנז') שלמעשה שיותר נכון לנהוג למעשה ולהפריש תרומות ומעשרות מתוצרת הנרכשת ללא כשרות, ראה מש"כ שם.

ועי' במשנה למלך על הר"מ (הל' מעשר רפ"ט) שיש סוגי דמאי שאין בהם קולות של דמאי אלא נוהג בהם כדין ספק טבל, וחייב ליתן תרו"ג, ע"ש. וכ"כ מרן החזו"א זצ"ל בכמה מקומות (עי' דמאי סי' ט"ו אות ד' לענין תרומה גדולה, ובעוד מקומות). וכ"כ בפי' דברי ישראל (פי' על השערי צדק לבעל החכמת אדם, בפי"ג ס"ק כ"ה). וכ"כ מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה (סי' ס"ב אות ג), וז"ל: 'ומי שאינו בחזקת כשרות גרע טפי מע"ה שבזמן חז"ל, ואינו נאמן אף על תרו"ג. וכל המושג של דמאי אינו שייך כלל בזמנינו. גם אפשר דדווקא בזמנם שרוב ע"ה היו מעשרים, וחשו רבנן למיעוט שאינם מעשרים, תיקנו דמאי, משא"כ בזמנינו שאא"ל רוב עמי הארץ מעשרים חזר הדבר לדינו… ומיהו במקום שיש משגיחים ורוב השוק מתוקן היה נראה לכאורה דאזלינן בתר רובא…, אכן באותם מקומות שאין השגחה מעולה וידעינן ברור שגם אחר הפיקוח עדיין יש ודאי מיעוט טבל הנמכר בשוק, אפשר שהנמכר בבית או בחנות נחשב קבוע. ואם הוא לוקח ממוכר שהוא חשוד למכור טבל אפשר שאין לסמוך כלל ע"ז שרוב השוק מתוקן…'.

ומש"כ שהלוקח פירות מחבירו שמקפיד על הפרשת תרו"מ אינו צריך להפריש שוב בזה"ז, אף שתקנת דמאי שלא להאמין למי שלא קיבל ע"ע דיני חבר, כך נקטו רבים מהפוסקים שבזמנינו לא שייכת תקנת דמאי כלל, ואפילו החזו"א שסבר שגם בזמנינו כל שלא קבענו חברים שפיר נוהג דין דמאי, מ"מ כתב שכל אלה שראויים להיות חברים שפיר מאמינים זל"ז, ומנהג ישראל תורה (חזו"א שביעית סי' י אות ח, והביאו גם המנח"ש שם).

ומש"כ שהרוצה לנהוג בחומרא בתוך ביתו ולשוב ולעשר, נראה שיכול לנהוג בפירות קולות של דמאי – כ"כ האורל"צ שם, וכ"נ פשוט, וכך אמר לי מו"ר הגר"ש עמאר שליט"א לגבי הפרשה בשבת וביו"ט על סמך תנאי, שבפירות שקנה במקומות אלו יש דין דמאי, ויכול  להפריש  מהם  תרו"מ  בשבת על סמך התנאי, גם אם הם לא היו ברשותו בשעת אמירת התנאי. וכ"כ בספרו הבהיר שו"ת שמע שלמה ח"א חיו"ד (סי' י סוף אות ג).

[3] הנה בדין זה הארכנו לכתוב בס"ד בכמה תשובות בשו"ת חלקת השדה ראה בחלק שני (תרו"מ סימנים כה-כו) ובחלק ד תרו"מ (סימנים ב-ג). ועיקרי הדברים הם, שהנה במתנות עניים, כגון בלקט שכחה ופאה, נאמרה הלכה שספק לקט לקט, כלומר שכשקיים ספק על תבואה או פירות כלשהם האם הם מן הלקט [או שאר מתנות עניים], או שאינם לעניים, מכריעים בזה לטובת העני. מקור לדין זה הוא במשנה בפאה (פ"ד מי"א): "חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הם של בעל הבית. שלאחר הקוצרים, העליונים לעניים, והתחתונים של בעל הבית. ר' מאיר אומר הכל לעניים, שספק לקט לקט". וכן הוא בגמ' בחולין (קלד ע"א). הכרעת הפוסקים כדברי ר"מ, וכ"פ הרמב"ם (בהל' מתנו"ע פ"ד ה"ט). ובירושלמי על המשנה שם דרשו ארבעה פסוקים שמהם נלמד להכריע בספק לטובת העני: א. "עני ורש הצדיקו" – הצדיקוהו במתנותיו. ב. "לא תטה משפט אביונך בריבו" – בריבו אינך מטה אבל אתה מטהו במתנותיו. ג. "לעני וגר תעזוב" – הנח לפניהם משלך. ד. "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" – בין משלך ובין משלו תן לו. ובבבלי (חולין דף קלד ע"א) למדו כן מהפס' "עני ורש הצדיקו" – צדק משלך ותן לו. [וראה בתנובות שדה גליונות 143-145 במאמריו של מעלת ידידינו הגדול הרה"ג משה יהודה לנדאו שליט"א מש"כ לדון אם זה חיוב על הנותן להחמיר, או שהיא הכרעה ממונית לטובת העני שהוא כמוחזק בפירות והבעלים הוא המוציא ועליו הראיה. יעוי"ש].

ונותר בידינו לדון על מעשר עני אם הוא בכלל מתנות עניים שנאמר בהם דין זה שיש להחמיר בספק, או שמא דינו כעיקר הדין של דמאי שפטרו מנתינה. ונראה להוכיח שדין מעשר עני כדין שאר מתנו"ע שיש להחמיר בספיקם, וסברא היא שאין לחלק בין מעשר עני ללקט שכחה ופאה. ואף ששניים מהפסוקים המובאים לעיל נאמרו בפרשת לקשו"פ, ואפשר שדווקא במצוות שנאמר בהם עזיבה הדין כן, ולא במעשר עני שמצוותו בנתינה, אולם שאר הפסוקים בודאי כוללים גם מעשר עני. וכן מוכח מהגמ' בחולין שם שסוברת שאפילו בספק מתנות כהונה יש לנהוג לחומרא, כ"ש במעשר עני. ואפילו לפי דברי החת"ס (יו"ד סי' רמ) בביאור התירוץ הנוסף בגמ' שכתב שלפי תירוץ זה ל"ל במתנות כהונה ספק לחומרא, מ"מ במתנות עניים אמרינן. וכן מוכח מהמרדכי (בב"ב אות תרנט) בשם האו"ז שכתב שבספק צדקה לעניים יש להחמיר מדין זה. ואמנם בנמו"י (על הגמ' בב"ב קמח:) כתב שבצדקה אינו כן מ"מ אפשר שבמעשר עני מודה שיש להחמיר, וכן כתב במהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' קכד ד"ה ועל ספק) שלולי דברי המרדכי הנ"ל היינו אומרים שיש להחמיר רק באותם שנאמר בהם דין עזיבה או דין נתינה, הרי שפשוט לו שבמע"ע יש להחמיר. וכן מוכח מדברי בעל המשנה ראשונה (על המשנה בפאה שם ובדמאי פ"ד מ"ג) שהקשה מדוע במע"ע של דמאי לא צריך לתת, ול"א להחמיר בספיקו, ע"ש מה שתירץ. וכן מבואר בדברי המהר"י קורקוס והנו"כ על הרמב"ם בהל' מע"ש (פ"א הי"א) שדנו מדוע לא החמיר לתת לעניים בספק מע"ש ספק מע"ע, ע"ש, וכן מבואר בחזו"א (שביעית סי' ז סקט"ו בסוד"ה אלא) במש"כ ליישב את שיטת הרמב"ם הנ"ל, שבתערובות לא אמרינן להחמיר בספק. וכן כתב החזו"א במכתב (שהודפס בסו"ס דרך אמונה ח"ג מכתב טז אות ו), ושם מפורש שגם במעשר עני יש להחמיר בספיקו [ומה שכ' שם ומיהו לא דמי התבאר במאמר הנ"ל]. ואמנם בד"א (הל' מע"ש פ"א הל' יא בביאור ההלכה שם) נדחק מאד ליישב את דעת החזו"א בשיטת הרמב"ם ונדחק לומר שמע"ע שונה מלקשו"פ, ולא נאמר להחמיר בספיקו. ע"ש. ובאמת שאחהמ"ר תירוצו דחוק ובפרט מה שרוצה לבאר את דברי החזו"א, כאשר בחזו"א מפורש שהדין כן גם במע"ע.

גם בחידושים וביאורים להגר"ח גריינמן זצ"ל עמ"ס פאה (סי' ה' אות ה' ד"ה ולהאמור) דן שאפשר שבמעשר עני לא נימא דספק לחומרא, דאפשר דקרא דעני ורש הצדיקו לא איירי אלא במידי דליכא טובת הנאה לבעלים, וכו', אבל במ"ע שיש לבעלים בו טובת הנאה, והרי הוא ברשותו, בזה י"ל דכיון דפטור מנתינה מספק, לא אמרה תורה בזה להצדיק עני ורש. וכמדומה שכן עמא דבר בזמנינו דליכא דין דמאי והכל ספק ולא יהבינן מעשר עני מספק. וכו' ומיהו שמא לא הוחזק כלל חיוב ברשותינו כיון דאפשר שכבר הופרשו מתנותיו ואינם בידינו, ול"ד לקמה בחזקת חיוב קיימא וצ"ע. וא"כ אף שכתב שכמדומה שהמנהג בזמנינו לא לתת מ"ע מספק טבל, מ"מ  סיים בצ"ע. ולהלן בסוף דברינו הבאנו מעוד פוסקי הדור דס"ל שיש לתת לעני גם בספק טבל.

ומ"מ גם אם נימא שבמע"ע לא נאמרה החומרא שהעני הוא המוחזק בממון המסופק מ"מ ודאי שיש לתת לו מהפסוקים הנוספים שנאמר בהם שמצוה לתת לו, וכדברי הבבלי הנ"ל "צדק משלך ותן לו", ומהפסוקים הנוספים שהובאו לעיל. וכן כתב בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רמ), ע"ש בהרחבה.

אלא שלפי האמור שבספק מעשר עני לחומרא יש להבין החילוק מדוע בדמאי שגם הוא ספק קיי"ל שפטור מנתינה דאמרינן המע"ה. והנה בחידושי הר"ן לנדרים (ז ע"א ד"ה ולענין) כתב דאיה"נ ספק עניים הוא ספיקא דממונא והולכים לקולא ואין זה ספיקא דאיסורא, ומ"ש שבספק מתנו"ע חייב, זהו רק בכה"ג של קמה שבחזקת חיוב קיימא, וכמו שמחלקת בגמ' (בחולין דף קלד ע"א) בין גר שנתגייר וספק אם גירותו היתה לפני חיובו במתנות או אחרי כן שבחזקת פטורה קיימא, לבין שיבולים שנמצאו בחורי הנמלים וספק אם הם לקט ששם הם של העניים מפני שקמה שבחזקת חיובא קיימא, אבל בלא"ה הרי זה ככל ספיקא דממונא דהמע"ה, וא"כ גם במעשר עני הוי ספק ממון ואזלינן לקולא.

וכ"כ הש"ך (יו"ד רנ"ט ס"ה) על דברי הרמ"א שם במי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים וכו', מביא הש"ך את הגהמ"ר שס"ל שספק צדקה לחומרא, והוכיח כן מהסוגיא הנ"ל של ספק לקט, ומקשה עליו בש"ך שדווקא שם בקמה שהיא בחזקת חיוב אמרינן לחומרא, הא בלא"ה ה"ל ספק ממון ולקולא. וכך נוקט לדינא. אך מ"מ מרן השו"ע כתב (בס"ה) שמי שבידו מעות ומסופק אם הם של צדקה חייב ליתן אותם לצדקה, ומקורו מהגמ"ר הנ"ל שהטעם הוא משום שספק ממון עניים לחומרא, וכדין ספק לקט. וכך מציין הגר"א שם (סקט"ו) שמקורו של מרן הוא ממתניתין סופ"ד דפאה דספק לקט לקט. ולא ס"ל למרן השו"ע לחלק כדברי הגמ' בחולין בין אם יש חזקת חיוב או אין חזקת חיוב וכנ"ל. ובפתחי תשובה שם (ס"ק י) הביא מתשובת החתם סופר שמסיק דכיון שהרמב"ן והרשב"א והרא"ש בפ"ק דנדרים, ומרדכי בשם מהר"מ והגמ"ר בשם א"ז, מסכימים שספק צדקה ספיקא דאיסורא הוא והכי נקטינן, ממילא מחשבינן לעני מוחזק מדכתיב צדק משלך ותן לו, ודלא כהר"ן ונ"י שהם נגד כל הני רבוותא. עכ"ד. וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מדוע הכא בדמאי לא נאמר צדק משלך ותן לו דהיינו לעני?

ולכאורה היה אפשר לומר דאיה"נ שבספק יש ליתן את הפירות לעניים שספק ממון עניים לחומרא, ודמאי שאני כיון שרוב ע"ה מעשרין ובכה"ג תיקנו חז"ל שלא צריך ליתן לעניים. אלא שזה קשה שהרי בספק לקט הרוב שייך לבעל הבית, ואעפ"כ מספק אזלינן לחומרא, הרי שאין להקל משום רוב. וכן מבואר במרדכי (בסוף מס' חולין) שהקשה מ"ט בחורי הנמלים מספק הזרעים לעניים, ואמאי לא נימא כל דפריש מרובא פריש, ורוב התבואה שבשדה היא של בעה"ב? ותירץ [תי' ראשון] שגם זה נלמד מהפסוק "עני ורש הצדיקו" ומהפסוקים האחרים שמשם למדו שספק לקט לקט, שיש להכריע לטובת העני אפילו כנגד הלך אחר הרוב [וראה גם בתוא"ש על המשנה בפאה שם שכתב כעי"ז]. וראה במשנה ראשונה עמ"ס דמאי (פ"ד מ"ג) שכתב להוכיח  שגם לחכמים שסוברים שבדמאי צריך לקרוא שם למע"ע מ"מ לא נחשדו על כך, מדאמרינן דאי"צ בדמאי ליתן מ"ע לעני דהממע"ה, והרי לגבי לקט אמרינן ספק לקט לקט אע"ג שבחורי הנמלים רוב הקמה של בעה"ב והיינו אומרים כל דפריש מרובא פריש, ואפ"ה גזירת הכתוב היא שהוא לעניים, אלא שצריך לחלק שקמה בחזקת חיובא קיימא, משא"כ במ"ע אין חזקה כיון שרובם מעשרים. ומוכח א"כ שלא נחשדו, שאם כן נחשדו ה"ל ספק וספק לעניים, ואית להו חזקה שמתחלה היתה תבואה זו חייבת במ"ע. אלא ש"מ דלא נחשדו עכ"ד. ובמשנה אחרונה על מסכת מכשירין כ' וז"ל שם: ומ"מ צריך ליתן לעניים דמי חלק מעשר עני שבתערובת, דממון שלהם הוא, ובממון לא שייך ביטול דאין הולכין בממון אחר הרוב, כדאמרינן גבי תרומה וכו', וה"נ איכא גזל עניים. ולא דמי לדמאי שאי"צ ליתן מעשרותיהם, דהתם ספק מעושר הוא ומספיקא לא מפקינן, אבל הכא ודאי יש כאן של עניים ואיכא גזל, אלא דמתני' לעניין ממון לא איירי. עכ"ד. וכ' שכך שיטת הרמב"ם. וכך גם סובר הרדב"ז בדעת הרמב"ם שבמחצה על מחצה (אך לא ברוב מע"ש) אע"ג שמפריש רק מע"ש מ"מ נותן לעניים חלקם.

וראה לעיל בהערה על הסעיף הקודם שהארכנו בנידון האם ע"ה חשודין על מ"ע או לא, וכפי מה שנראה בדעת הרמב"ם שלא נחשדו, שרוב ע"ה מעשרין, ומה שכתב הרמב"ם שהיו מקילין היינו מקצתן אך הרוב היו מעשרין, וא"כ שייך שפיר לומר ששאני דמאי שרוב ע"ה מעשרין הן. אלא שמביאור הגר"א הנ"ל על דברי מרן השו"ע שכתב שס"ל להשו"ע שאין חילוק בין אם יש חזקת חיוב או לא, א"כ א"א לומר כדברי המשנה ראשונה, כיון שלא ס"ל למרן השו"ע הך חילוק בין אם יש חזקת חיוב או לא.

ועי' למרן החיד"א בברכי יוסף (יו"ד סי' רנ"ח אות ג') שהאריך והרחיב בכל דין זה של ספק ממון עניים, ועי"ש (בד"ה ואפשר) שכתב שלדעות הראשונים שספק ממון עניים לחומרא, לאו משום שזה ספק איסורא, אלא אה"נ הוי ספק ממונא, רק שמשום סרך איסור שבזה מחמירים אפי' כשאין חזקת חיוב, ומה שאמרה הגמ' חזקת חיוב בקמה ל"ד רק שהא עדיפא. ומאידך עי' בשו"ת מהרי"ט (חו"מ שאלה קכ"ד) שהאריך בזה וכתב (בד"ה ועל) שההגמ"ר שהחמיר לגבי צדקה הוא בכה"ג שיש חזקת חיוב, והוי כספק לקט, ולכן אזלינן לחומרא, אבל איה"נ אם אין חזקת חיוב אזלינן  לקולא. ועי' עוד בפוסקים שם שמאריכים לבאר סוגיא זו. ומ"מ בנידו"ד יודעים  אנו להלכה שבלקט ספיקו לחומרא, וכן בצדקה פסק מרן השו"ע שספיקו לחומרא, ואילו בדמאי קיי"ל להלכה שלא צריך לתת מ"ע, ואילו בספק טבל, אם נאמר שע"ה חשודין על מ"ע וכמבואר לעיל בהערה הקודמת שיש הסוברים כך, כיון שאין רוב ע"ה מעשרין אמרינן הממע"ה, וא"כ אין זה תקנה בדמאי אלא ה"ה בספק טבל. ואם נאמר שע"ה אינם חשודין על מ"ע וכמש"כ לעיל, וגם המהרי"ק הכי ס"ל בדעת הרמב"ם, א"כ אפשר לומר שדווקא בדמאי אמרו הממע"ה, אבל בספק טבל דהיינו כשאין רוב ע"ה מעשרים חייב ליתן לעני משום שאומרים צדק משלך ותן לו.

ובאור שמח (מעשר פ"ט ה"ג) כתב לבאר את טעם הר"מ על חיוב קריאת שם למ"ע בדמאי, ומבואר בדבריו שס"ל בדעת הר"מ שגם בספק טבל אין צריך לתת מעשר עני לעניים, כיון שלדעתו כל שאינו חייב בנתינה אינו מצווה על הפרשה וממילא אינו טובל. והבאנו לעיל גם את דברי המנח"ש (סי' נג) שהביאו [אמנם נידון המנח"ש אינו בספיקות אלא באופנים שודאי לא שייך לעני, אלא שחיזק דבריו מדברי האו"ש]. ואמנם לענ"ד אין הכרח שמתכוין גם בספק טבל, שאפשר שרק בדמאי שפטור מנתינה פטור מהפרשה, וע"ז דיבר הרמב"ם, אך מנ"ל גם על ספק טבל, ואפשר שבספק טבל חייב לתת, וממילא ודאי שיש עליו מצוות הפרשה.

ומש"כ הרה"ג קלמן כהנא זצ"ל בספר חקר ועיון (ח"ה עמ' ס"ה) לדייק מהאו"ש, לא נלענ"ד שיש הכרח לזה. ועוד כתב שם שכך הבין המקדש דוד (סי' כ"ז) בדברי האור שמח, אלא שלדעתו של המקדש דוד יש לחלק בין דמאי לספק טבל לענין תפיסה וביעור, עי"ש. ולפלא בעיני שהרה"ג הר"ק כהנא זצ"ל לא ראה בסוף דברי המקדש דוד שדן מפורש במקרה של ספק טבל אם יש חובת נתינה או שדינו כדמאי, ולמה לו דיוקים מריש הסימן, שהנה בסוף הסימן (אות ד) כתב להסתפק מה הדין בספק טבל שאדרבה רוב ע"ה אינם מעשרים, מה דינו לגבי חיוב נתינה, (וראה שם שלא הביא את דברי האו"ש כלל לגבי זה), וכתב להוכיח מהרא"ש שלהי פ"ב דמכשירין, מדין אוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו וכו' שמוכח שס"ל להרא"ש שגם בכה"ג אי"צ לקיים מצוות נתינה. ושוב הוכיח מהרמב"ם להיפך, ודן בדבריו. ומ"מ כתב בחקר ועיון שם שיש לו סימוכין ברורים שמרן החזו"א זצ"ל לא חייב ספק טבל בנתינת מעשר עני. וע"ש מש"כ עוד להוכיח ד"ז מהרמב"ם פי"ג הל' מעשר, ועי' מש"כ בזה להלן.

והנה נותר בידינו לברר מעט כמה מן ההלכות המובאות ברמב"ם בעניני ספיקות, ואולי נלמד מהם לספק טבל. כתב הר"מ (פי"ג ה"כ-כ"א) כל העיר מוכרין ודאי ואחד מוכר דמאי, ולקח ואין ידוע ממי לקח, מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותנן לכהן ומפריש מעשר שני בלבד. עכ"ד הר"מ. הרי לך שגם בכה"ג שכל העיר מוכרין ודאי טבל, ואין זה דמאי,  מ"מ  כתב  הרמב"ם שאי"צ להפריש אלא מע"ש, אבל מ"ע די בקריאת שם איך אי"צ ליתנו לעני, ומוכח א"כ שגם בספק טבל, ואף יותר מזה כאשר הרוב טבל מ"מ אי"צ ליתנו לעני. ומכאן הוכיח הרב קלמן כהנא זצ"ל (שם) שאי"צ לתת מ"ע בספק טבל.

ואני אומר שאדרבה משם הוכחה אחרת לי, שהנה המקור לדברי הר"מ הם מהתוספתא עמ"ס דמאי (פ"ד הל' ו-ז). ומסיים שם התוספתא בד"א בזמן שלקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח אבל הלוקח מן השוק הולכין אחר הרוב. ומסבירים שם בחסדי דוד ובמנחת ביכורים, שדינים אלו תלויים בדין קבוע ופריש, שאם לקח מן העיר שזה קבוע הוי כמחצה על מחצה ואפי' שרק אחד מוכר דמאי, מ"מ הוי מחצה דמאי ומחצה ודאי  וככל ספק ממון אזלינן לגבי מ"ע לקולא, ולגבי תרו"ג אזלינן לחומרא. אך אם פירש ממקום קביעות והלך לשוק, והקונה קנה מהשוק אין עליו דין של כל קבוע, ולכן אם הרוב ודאי, מפריש מזה כטבל ודאי וצריך ליתנו לעני. וכך כתבו הרדב"ז על הר"מ, שכל דבריו הם משום שכל קבוע כמחצה על מחצה. (ובמהר"י קורקוס שם, הזכיר שמקורו של הר"מ הוא מהתוספתא, וכתב שהשוו דין זה ללוקח מע"ה וכו' ולא הזכיר מדין כל קבוע, אך בהכרח לומר כך שהרי תרו"ג כן מפריש ולא כדין דמאי ודו"ק). וא"כ מהכא מוכח לכאורה שהיכא שיש ספק טבל וכגון בזמן הזה שרוב ע"ה אינם מעשרים (ולא כמו שם שזה מחצה על מחצה), הולכים אחר הרוב ודינו כודאי וצריך לתת מעשר עני לעניים. וכ"כ בספר דרך אמונה על הר"מ שם, שאם לקח מן השוק הו"ל פירש והולך אחר הרוב, אבל בלקח מן העיר הוי קבוע. ואמנם הר"מ לא הזכיר מזה. אך נ"ל שמ"מ הדבר פשוט גם מסגנון לשונו של הר"מ.

ועי' בערוה"ש (העתיד קטו יד) שכתב, דאע"ג שהרוב מוכרין ודאי מ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב. ואפי' למ"ד דהולכין בממון אחר הרוב מ"מ הוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה. ועיי"ש שתמה על הר"מ שלא הזכיר את המשך התוספתא כל העיר מוכרין מתוקן וכו', ובסוגריים שם הזכיר את סוף התוספתא בלקח מן השוק.

ועו"ע בפאת השולחן סי' י"ח ה"כ ובדברי ישראל (ס"ק ע וס"ק עב). ואם תתמה מדוע אם הרוב טבל וקנה בשוק יפריש והרי הממע"ה, בזה אפשר לומר דאדרבה זה המקום ששם תיקנו חז"ל שספק ממון עניים לחומרא, דהיינו בספק השקול או בדמאי שרוב ע"ה מעשרין אמרינן הממע"ה, אבל היכא שמתוסף גם רוב של טבל ודאי וממילא גם חזקת טבל (עי' לקמן), אמרינן שנלך לחומרא בממון עניים.

והנה מצינו להרמב"ם (שם פ"ג הכ"ב) שכתב, מצא כלכלה מחופה חייבת במעשרות. מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסין לשוק אסור לאכול ממנה עראי ומתקנה דמאי ובמקום שהרוב מכניסין לבתים אוכל ממנה עראי ומתקנה ודאי, ומחצה על מחצה דמאי. ואם הכניסה לבית מתקנה ודאי עכ"ל. והנה ביאור המלה ודאי היינו שגם נותן מ"ע לעני, וא"כ מוכח שאפי' במחצה על מחצה אם הכניסו לבית מתקנה ודאי ונותן המ"ע לעניים, וק"ו אם הרוב טבל שנותן לעני. וכ"כ הישועות מלכו, שמה שכתוב ודאי היינו לתת לעני, דאוקי אחזקת טבל ומזה הקשה על האי דין של כל העיר מוכרין ודאי וכו' שמדוע הכא לא יתן המעשר לעני שמ"מ גם קבוע הוי כמחצה על מחצה? וכתב שם, שבכל קבוע לא מעמידין על חזקת טבל. ופי' דבריו, שבמצא כריכות יש רוב טבל והוא זה שיוצר חזקת טבל  – כיון שהרוב לא מעשרים – ולכן צריך לתת לעני. אך כאשר אנו אומרים שכל קבוע כמחצה על מחצה, נגרע מהחזקת טבל כיון שחצי מן הסבירות שזה מעושר כבר ולכן אי"צ לתתו לעני.

ובספר דרך אמונה (שם בביאה"ל) הביא דברי הישועות מלכו וכתב עליו, ולא הבנתי, דקבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל לא דעדיף ממחצה על מחצה ואם במחצה על מחצה מוקמינן אחזקה וצריך לתת למה לא יצטרך כאן לתת וכו'. ואפשר דמש"כ רבנו  שם דמחצה על מחצה ודאי, אין הכוונה שצריך לתת את המעשרות, אלא הכוונה שצריך להפריש גם את התרו"ג וכו' וצ"ע. ונראה מ"מ שרק לגבי מחצה על מחצה כתב שאי"צ לתת לעני, אך כשהולכים אחר הרוב ומתקנה ודאי גם לדעתו נראה שצריך ליתן לעני את המעשר. ומ"מ מפורש לן שגם דעתו של הישועות מלכו שגם בספק השקול צריך לתת לעני בצירוף חזקת טבל, וכך ס"ל בדעת הרמב"ם (ועי' בסוף ההערה ביאור לדברי הישוע"מ).

והנה המקדש דוד (סי' נ"ז שם) הביא את הרמב"ם אודות מצא כלכלה, וכתב שם וז"ל: וזה דמעשרן ודאי ע"כ היינו לענין דצריך ליתן המתנות לבעליהן, ואע"ג דרק רוב מכניסין לבתים, ושמא הוא מהמיעוט דמכניסין לשוק והן רק דמאי, אלמא דאזלינן בזה בתר רוב, וצריך ליתן את המתנות לבעליהן. ונראה הטעם דבמצא כלכלה לא אמרינן דאין הולכין בממון אחר הרוב, משום דהכא הספק נולד קודם שזכה בהכלכלה, ואזלינן בתר רוב דליכא מוחזק ונקבע הדין דהמתנות לבעליהן. ואע"ג שס"ל להר"מ שמהני תפיסה לאחר שנולד הספק, הכא אין כאן ספק כלל, דאזלינן בתר רוב וחשוב כודאי. ושוב הקשה שם שאם כך, מדוע במחצה על מחצה והכניסה לביתו מתקנה ודאי והרי אין זה אלא ספק ואין כאן רוב ומדוע צריך ליתן המתנות לבעליהן (ודלא כהבנת הד"א הנז'). וכותב שם המקדש דוד לבאר, ע"פ התוס' בב"ב (פ"א ע"ב ד"ה אלא) שכתבו, שהיכא דאין מוחזק אינו יכול לומר ללוי או לעני הממע"ה. וא"כ לפי"ז ה"ה הכא במוצא כלכלה אין מוחזק וצריך לקיים מצוות נתינה אפי' בספק השקול של מחצה על מחצה עכ"ד. ולהלן הבאנו עוד מדברי המקדש דוד בסי נח.

והנה ברישא יש לומר, שבסוגיא דכל העיר מוכרין ודאי, וקנה מהשוק, שהולכים אחר הרוב ומפריש כודאי, שם לכאורה יש מוחזק שהוא המוכר בשוק, ומ"מ אינו אומר לעני הממע"ה, אלא חייב ליתנו לעניים. וצ"ל בהכרח, כמו שהמשיך שם שהיכא שיש רוב אין כאן כלל ספק דהו"ל כודאי. [ולא נאמר שאין הולכין בממון אחר הרוב וכנ"ל]. ועוד יש להוסיף  שהתוס' שם, כתב תירוץ נוסף, שדמאי לא הוי אלא ספיקא דרבנן ואי"צ לקיים מצוות נתינה. וא"כ הדברים בתוס' ברורים, שכל הפטור בנתינה הוא רק בדמאי שהוא תקנה דרבנן, אך בספיקות דאוריתא כגון ספק טבל שהוא ספק אם מעושר בכלל, בכה"ג יש מצוות נתינה. ועפ"י תי' זה מבואר שבכל ספק טבל יש מצות נתינה. ושוב זיכני הי"ת וראיתי שהדברים מפורשים בחי' הרש"ש שם על התוס' שכתב (בד"ה ועוד דדמאי) וז"ל: "משמע דבספק גמור צריך לקיים מצות נתינה" הרי לך להדיא שכך הוא ג"כ הבין בדעת התוס'.

וכך נלענ"ד שיש לסכם את דעת הר"מ: שבכל מקרה דאיכא רוב, צריך ליתן המתנות לבעליהם, ולכן הדגיש בכל העיר מוכרין ודאי, שלקח ואינו יודע וכ' שדין קבוע הוא, הא לא"ה אלא שלקח מן השוק אזלינן בתר הרוב, ואם הרוב ודאי טבל יש ליתן לעני, (ואפי' שהמוכר מוחזק). וכך פסק גבי כלכלה שאם הרוב מכניסים לבית, מתקנה ודאי ונותן לעני. ובמחצה על מחצה, אם הוא חצי טבל ודאי וחצי מתוקן, מפורש בהר"מ שלא נותן לעני (הל' מעשר פי"ג הכ"א גבי שתי קופות)  ואם הוא חצי שזה דמאי וחצי שזה טבל ודאי מצינו ב' הלכות בר"מ, שגבי כלכלה  (שאם הרוב לבית הוי טבל ודאי ואם הרוב לשוק הוי דמאי) פסק הר"מ שמתקנו ודאי (אם הכניסו לבית). ואילו גבי כל העיר מוכרין ודאי וכו' ולקח מן הקבוע, הוי כמחצה על מחצה (מחצה טבל ודאי ומחצה דמאי) פסק הר"מ שאין ליתנו לעני. והרב ישועות מלכו (הנ"ל) כתב שבספק רגיל מצרפין חזקת טבל, משא"כ אם זה מחצה מדין קבוע. ואולי אפשר לבאר בדבריו, שהרי קי"ל שא"א לצמצם וא"כ בספק רגיל אפשר שאחר הכל יש רוב דהוי טבל, ולכן מצרפים חזקת טבל לחייבו בנתינה לעני, משא"כ בכל קבוע נקבע דהוי מחצה על מחצה ממש, וע"כ זה קיל טפי ולא מצרפים לזה חזקה ע"מ לחייבו. ועכ"פ היכא דהוי ספק טבל כגון בזמן שרוב ע"ה בעוה"ר אינם מעשרים, ויודע אני שסחורה זו היא סחורה של יהודי (כגון מה שמצוי היום באר"י שברוב סוגי הפירות רוב הסחורה היא של יהודי) וכאשר אני קונה בשוק, קיי"ל שהולך אחר הרוב וכמו שנאמר מפורש בתוספתא. א"כ אם שוק זה אינו עומד תחת השגחה, יש לחשוש שם לרוב טבל, ויש ליתן המעשר לעניים.  (ובעיקר דין פירש בשוק, מלבד מה שראינו מפורש כך בתוספתא. עו"ע למרן הראש"ל הגרע"י בשו"ת יבי"א ח"ו יו"ד סי' כ"ד. ועי' במאמרו של ידידי הרה"ג ר' אליהו אלחרר שליט"א בגליון תנובות שדה מס' 10). ועי' לקמן סעי' ד -ה מש"כ בדעת הרמב"ם ולענ"ד הדברים שוים.

ומש"כ שלדעת כולם כשיש חזקת חיוב על הפירות, כגון שידוע שחלק מהפירות מע"ע ולא ידוע כמה, חייב לתת לעני מספק, מקורו הוא בדברי הגמ' בחולין שם, שכשיש חזקת חיוב, כגון בחורי הנמלים שודאי השדה יש לקט, והשאלה כמה מהתבואה שבחור היא של עניים, בזה ספיקו להחמיר, וא"כ ה"ה כשודאי יש כאן מע"ע, והשאלה היא כמה מהם, יש להחמיר לכו"ע.

הלכה למעשה עולה מכל האמור שבספק טבל ראוי מאד להחמיר ולתת לעניים, משום שרבו הדעות והטעמים שצריך ליתן המעשר לעני אף בספק טבל, כמובא לעיל. וק"ו היכא שקונה ממקום שהרוב שם אינם מעשרים כלל. וברוב טבל ראינו בכמה מקומות שצריך לעשרו כודאי וליתנו לעניים [ובאופן שהרוב המוחלט אינם מעשרים אף אם ימצא צדיק אחד או שנים המקפידים על המעשר, וקנו משוק זה, ואינם יודעים מהיכן קנו, יש לומר שבכה"ג אין הכלל שאין הולכין בממון אחר הרוב, כיון שהשאר זה מיעוטא דמיעוטא. וכבר כתב השדי חמד (מערכת האלף אות פה) בשם ס' אור צדיקים, שהיכא שזה מיעוטא דמיעוטא, כן הולכים אחר הרוב אפי' בממון. ועוד יש להוסיף שיש כאן רוב וחזקה, היינו חזקת טבל, ועי"ש בשד"ח בסוף האות ואכמ"ל בכ"ז]. ויש להוסיף לזה את התי הב' בתוס' לעיל שס"ל שכל התקנה אינה אלא בדמאי, אך בשאר ספיקות חייב בנתינה.  ולכן נלענ"ד שראוי מאד ליתן לעניים, ובפרט שבעניים קיי"ל ספק לחומרא וצדק משלך ותן לו, וכ"פ מרן השו"ע להלכה גבי צדקה שיש להחמיר (ול"ד לגבי לקט) וכמובא לעיל.  וראיתי שהביאו הלכות פסוקות מהראש"ל הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל (חוברת אמונת עתיך עמ' 11 הל' ג) שם כתב שבספק טבל יש ליתנו לעניים, שאל"כ הוי ספק גזל. ואמנם לא הרבה במקורות לזה  אך מ"מ מסקנתו להלכה כך היא, ושמחתי אני העני בזה. ועו"ע בשו"ת חלקת השדה חלק ד (תרו"מ סי' כד) שם הבאתי שכ"כ מורינו הגאון רבי יששכר מאיר זצוק"ל שיש לתת בספק טבל לעניים, וראה במכתב מה שכתבתי לפני מורינו ראש הישיבה זצ"ל. ועוד שם בסי' כה, הבאתי תשובתו של מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל שהשיב להקל ולהשתמש להפקיר את הנכסים [ראה להלן] רק בספק טבל ולא בטבל ודאי, הרי שהסכים שיש לתת גם בספק טבל, וערכתי על כך מכתב לפני מרן הראש"ל זצוק"ל האם זאת כוונתו, והשיב: 'אמת ונכון' יעוי"ש. ועל כל האמור יש להוסיף טעם נוסף להחמיר, שרבים מבעלי הפירות אינם יודעים כלל שהמשגיח מפריש מעשר עני ומזכה לשבט העניים תשע אחוז מכלל הפירות, ובכה"ג כבר כתבנו לעיל בפ"ב ס"ג בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שהפרשתם אינה חלה כלל ודינם כטבל גמור, וא"כ חייבים להפריש מזה מעשר עני כדין טבל ודאי וליתנו לעניים, וא"א לסמוך על דיני דמאי שאי"צ לתת לעניים. ובפרט שאף אם נאמר שהממע"ה, מ"מ ספק גזל עניים נשאר כאן (וכמש"כ המהר"י קורקוס ויובאו דבריו לקמן), וממדת חסידות יש לתת לעניים וכמו שנהג ר"ע המובא לקמן, ומ"מ כפי שהבאנו לעיל יש שפוטרים מליתן בספק טבל, והמיקל יש לו שיטות לסמוך עליהם.

 

. פירות דמאי [שהם פירות שנקנו מעם הארץ, שתקנו חכמים שיפריש הקונה אפילו בזמן שרוב עמי הארץ מעשרים, מפני שחששו שמא לא הפריש מעשרותיו, ואף אם יאמר המוכר שהפריש לא האמינוהו, וכפי שהתבאר בפרק א סע' ח], צריך הקונה לקבוע מקום ולקרוא שם למעשר עני, אבל לא צריך לתת את הפירות לעניים[1].