והנה עוד יש מקום עיון במה שאנו סומכים על הפרשת תרו"מ שמפרישים המשגיחי הכשרות, מצד מה שהצריכו חכמים שאדם יקבל עליו "דברי חבירות" כדי שנאמין לו ונסמוך עליו כשאומר על פירות שהם מעושרים, וטרם שמענו שבזמנינו מקפידים כן על המשגיחי כשרות. ונראה לענ"ד דאף אם נסכים שגם בזמנינו צריך לקבל דברי חבירות (וכמו שמתבאר ממכתב הבד"צ שע"י הגרי"ח זוננפלד ז"ל המובא במשפטי ארץ במבוא עמוד כה) מ"מ בנ"ד שמשגיחי הכשרות מפרישים התרו"מ בתורת אומן, וסמכינן על החזקה דאומן לא מרע אומנותיה, וכמשנ"ת בס"ד, א"כ לדידן הוו הנך פירות שתחת השגחה מהודרת כאילו ראינו בעינינו שהפרישו מהם תרו"מ, ואיננו צריכים לשאול עליהם, כי הם בתורת ודאי מופרשים. ודוק. ויתירה מזו הביא במנחת שלמה ח"א (סי' סב סוף אות ג) בשם הרה"ג אביגדור נבנצל שליט"א. ע"ש. אלא שהחזו"א (שביעית סימן י סוף אות ז ואות ח) תפס להדיא שלא כדברי הרב הנ"ל. ע"ש וגם הגרשז"א שם הניח דבריו בצ"ע. ומ"מ אפשר לסייע דבריו מלשון הרמב"ם (רפ"ט מהל' מעשר). ע"ש. ואכמ"ל בזה וכן בקדש חזיתיה להגאון הנודע כמוהרי"ש אלישיב שליט"א בתשובתו הנדפסת בתחילת ספר משפטי ארץ אידלשטיין על הל' תרו"מ שנשאל כיצד להורות כאשר קונים תוצרת מהשגחה מוסמכת שפקיע שמה לטובה, האם חייבים לחזור ולהפריש תרומות ומעשרות. והשיב (כנראה בע"פ ונכתב על פיו) במסכת מעשר שני (סוף פ"ה) תנן, יוחנן כהן גדול העביר הודית מעשר וכו', ובימיו אין צריך לשאול על הדמאי. וטעם הדבר התפרש בירושלמי, שהעמיד זוגות. ופי' הגר"א שהעמיד ממונים לראות אם מפרישים העם [כלומר דא"צ לשאול כי היה מתוקן]. וכעין זה איתא בירושלמי במס' סוטה (פ"ט הי"א). ופירש שם הקה"ע, שהעמיד זוגות ת"ח שישגיחו ויעיינו שלא ימכרו ע"ה פירות אא"כ הפרישו תרו"מ. ע"כ נמצינו למדים שגם בימיו של יוחנן כהן גדול שתיקנו דמאי, הרי באופן שהיו ת"ח מפקחים על עמי הארץ שיפרישו תרו"מ אין צריך הלוקח מע"ה לשאול על הדמאי, אלא סמכינן על הת"ח האחראי על הפרשת תרו"מ,ולכן בנידון דידן הלוקח תוצרת ממקומות שהם תחת פיקוח נאות, ורבנים ת"ח אחראים על הפרשת תרו"מ. מעיקר הדין א"צ לשוב ולהפריש תרו"מ. וכך ראוי למידרש בפירקא. אולם בעל נפש הירא וחרד לדבר ה' כדאי שינהיג עצמו להפריש מכל דבר הנכנס לביתו. ובפרט שידוע כי גם במקומות שיש בהם השגחה על תרומות ומעשרות, נזקקים הם לכמה עקולי ופשורי. ואשרי חלקו של הנוהג בהידור זה להפריש תרו"מ בביתו. עכל"ק שליט"א. ומבואר דמסקנתו להקל בזה לגמרי מצד הדין ורק ממידת חסידות לנוהגים סלסול בעצמם כתב שראוי להחמיר בזה. ולכן מאוד יש להפליא על עורכי הספר הנז' שנתנו כותרת למכתב הגריש"א שליט"א: "חובת ההפרשה מתוצרת שבהשגחה". דמאחר שבמכתב כתוב מפורש שמעיקר הדין א"צ לזה, ושכן ראוי לדרוש ברבים, הא כיצד אפשר להסיק ממכתב זה שיש בדבר חובה.
ויתירה מזו נראה לענ"ד דהאידנא לא נוהגת כלל תקנת הדמאי ועניני החברות. והיינו טעמא כי אע"פ שגם בזמנינו שייך טעם התקנה שהוא משום חשש טבל, ועוד יותר מבזמנם, דבזמנם רוב עמי הארץ כן היו מעשרים ואעפי"כ גזרו, ובזמנינו בעוה"ר רובם אינם מעשרים וכ"ש שיש חשש אכילת טבלים, מ"מ נראה שמאחר שתקנה זו היתה בטלה למשך זמן מסויים דהיינו במשך כל הדורות שלא היה ישוב יהודים באה"ק כדבעי, ממילא התקנה בטלה לעולם, אא"כ יימנו בית דין על הדבר ויגזרו את הגזירה מחדש. והן אמת דבעלמא לא קי"ל הכי, וכמו שהוכיח במישור מרן מופה"ד הגאון הראש"ל שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ג (חחו"מ סי' ז), שתקנה שבטלה למשך זמן מסויים, משום שלא היתה שייכת באותו זמן, כאשר חזר למקומו טעם התקנה אז ממילא ג"כ חוזרת התקנה למקומה בכל תוקפה. ע"ש נפלאות מתוה"ק. ובתשובה אחרת כתבנו בס"ד לסייע דבריו ולהוכיח כן מדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' ממרים ה"ז). ע"ש. והבן. מ"מ נראה דהאי תקנת דמאי שניא, אלא כיון שבטלה בטלה לעולם. ואפרש שיחתי.
דהנה לכאורה יש להקשות ב' קושיות על תקנת הדמאי הלזו. תחילה וראש יש להקשות איך בכלל גזרו חז"ל גזירה זו הא קי"ל דאין גוזרין גזירה אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה. וכמו שפסק רבינו הרמב"ם (פ"ב מממרים ה"ה). ועוד אחרת גדולה מזו כתב אח"כ (בה"ו), שאפילו כבר גזרו ב"ד גזירה על הציבור ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי גזירה זו בטלה, ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה. עכ"ל. וא"כ קשה איך בכלל גזרו חז"ל גזירת הדמאי שיש בה פרטים ודקדוקים שאינם הולמים לכלל העם. ואף אם דימו חז"ל בנפשם הטהורה שרוב הציבור כן יוכל לעמוד בה, הרי סוף סוף לבסוף הוכיח סופו על תחילתו שרק הת"ח ודי שרן סמיכין עליהון עומדים בתקנה, והמה מועטים אבל רוב העם לא החזיקו כלל בתקנה זו. וכמ"ש בשו"ת הרא"ש (כלל כ סימן כט) שענין קבלת דברי חבירות לא היו נוהגין בו רוב המון העם, רק כשהיה אחד מן העם מקבל עליו דברי חבירות אז היו נזהרין בו והיו החברים סומכים עליו. ע"כ. והובא בברכי יוסף חו"מ (סימן לד אות מג). ואמנם בתוספותיו (שבת יג, א). כתב הרא"ש בתירוץ בתרא שמסתמא כל ישראל בחזקת חברים עד שיחשדו. ע"כ. הדבר ידוע דכשיש סתירה ממ"ש הרא"ש בתשובה למש"כ בתוספותיו העיקר) כדבריו בתשובה. ואפשר שזה שייך גם בנ"ד אף שאין כאן סתירה בפסק ההלכה וכ"כ בשו"ת דבר יהושע ח"ג (חיו"ד סימן נו אות א) שהחברים היו מיעוט מישראל. ע"כ. וכן מבואר בס' דרך אמונה (פ"ט ממעשר ה"א אות ג). וכתב בציון ההלכה (אות ז) שמקור דבריו מהחזו"א (שביעית סי' ד אות ד). ושכ"כ הרא"ש (פ"ד דמעשר שני מ"ו). ושכ"כ בס' מקדש דוד (דמאי סק"ג ד"ה נקטינן) והביא ראיות לזה. ע"כ. וז"ב. וא"כ גזירה זו בטילה היא ממילא, וכדברי הרמב"ם בהל' ממרים (פ"ב ה"ו) שהעתקנו, ומדוע אנו רואים שהחברים כן הקפידו על תקנה זו למרות היותם מיעוט.
עוד יש להקשות דמאחר שחכמים גזרו גזירה זו, הרי הדבר ידוע שחז"ל הקפידו מאוד על קיום ושמירת גזירותיהם. ואפילו ביטלו מצוות שמן התורה בשוא"ת כדי שלא יעברו על איסורים דרבנן. כההיא דתנן (בר"ה לב:) דאין עולין באילן וכדו' כדי להביא שופר לתקוע בר"ה. וכל זאת אף שאין בעליה באילן וכיוצ"ב אלא איסור דרבנן. ובמס' שבת (מ סע"א) אמר רבא, האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא. ובמס' נדה (יב.) אמר רבא דמי שאין מקיים דברי חכמים נקרא רשע. ובמס' ברכות (ד:) אמרו שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ע"כ. כיון שכן אין מובן מה זה ועל מה זה שמצאנו בתקנת הדמאי קולות רבות מה שכמעט לא מצאנו בשום מקום. כגון כל הקולות השנויות בפ"ק דדמאי ובתר הכי. וכן הא דתנן (ברפ"ג דדמאי) שמאכילים את העניים דמאי. וכן שאר קולות השנויות שם. ובמס' גיטין (סא.) שנינו, אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה, ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה . ע"כ. ואיך התירו זאת הרי מסייעת בזה ידי עוברי עבירה שהרי אשת הע"ה לא מפרישה תרו"מ מדמאי כתקנת חכמים, ואיך מותר לסייע לה. וע"ש בסוגיא. סוף דבר שמצאנו בתקנת דמאי קולות מרובות מה שלא הורגלנו בשאר תקנות חז"ל. והדבר צריך תלמוד.
ואשר על כן נ"ל בעניי לומר בזה דבר חדש בעזהשי"ת, דתקנת הדמאי היתה תקנה קלושה בכחה, ולא נתקנה כדבר שבחובה, אלא מעיקרא תיקנוה בתורת רשות, ולכן רק מי שהיה מצויין ביראת השי"ת טהורה והיה חושש גם לחשש רחוק שלא להכשל באכילת איסור, רק אנשים אלו שהם מיעוט מהעם קיבלו עליהם תקנה זו, ובעיקר היו הת"ח נוהגים בזה. וטעם הדבר שלא תיקנו תקנה זו לחובה, כי באמת תקנה זו היא דבר חומרא, ולא מעיקר הדין כלל, כי אף שכל תקנות חז"ל באו לאסור דברים המותרים לאפרושי מאיסורא, מ"מ בנ"ד שהחשש הוא למיעוטא דאין מעשרין, הרי בכל כה"ג יש לנו את הכלל דכל דפריש, והכלל דעד אחד נאמן באיסורין, ובשאר מקומות אף חז"ל סמכו על כללים אלו, כגון מה שאמרו רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם, וכן בשאר מקומות, ואילו בנ"ד התקנה היא שלא לסמוך גם על כללים הלכתיים אלו, אלא להחמיר יותר מבכל מצוות התורה. וא"כ תקנה זו היא חומרא יתירה, ולכן נ"ל שלא תקנוה לחובה על כלל הציבור, אלא גם בזמן שנהגה התקנה היה הדבר רשות ולא חובה. וכן מצאתי בשו"ת הרא"ש (כלל כ סימן כט) הנ"ל, שכתב בזה"ל: ולא שייך להזכיר כאן קבלת חבירות, כי ענין חבירות הוא ענין פרישות, דבר שלא היו נוהגין בו רוב המון העם, אלא רק כשהיה אחד מן העם מקבל עליו דברי חבירות אז היו נזהרין בו, והחברים היו סומכין עליו. ע"כ. ודבריו ז"ל סיוע של ממש לדברינו, כי מוכח מדבריו שלא היה בדבר זה חובה על כל העם כמו שאר איסורין. וכתב שם אח"ז, אבל בענין הטריפות הוא מעיקרי הדת, והכל יודעין ונוהגין בו, וזה שלא חשש לבדוק וכו' רשע הוא בעיני וכו'. עכ"ל. ומשמע בבירור דענין החבירות אין הכל יודעין ונוהגין בו ושאין קפידא על מי שלא נוהג בזה. וכן הראני מע"כ אאמו"ר הגר"צ שליט"א ברש"י (שבת כג), שכ' שתקנת הדמאי אפילו ספק דדבריהם לא הוי, אלא חומרא בעלמא, דהא רוב עמי הארץ מעשרין. ע"כ. ומצאתי שכ"כ רש"י גם במס' ביצה (לה:) דחומרא בעלמא היא דאחמור, לאפרושי מספיקא שאר מעשרות שנחשדו עליהן. ע"כ. וראיתי בשו"ת דבר יהושע ח"ג (חיו"ד רס"י נו) שהביא שכ"כ רש"י בכמה דוכתי (ברכות מז. פסחים לה ריש ע"ב וסוכה לה ע"ב, וע"ע ברש"י עירובין יז ע"ב) בטעם הא דמאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי. והדבר יהושע כתב לפלפל שם מדוע רק בתקנה זו הקילו לעניים ומשא"כ בשאר איסורין דרבנן. ולענ"ד הטעם ברור ע"פ מאי דכתיבנא, דמאחר שתקנה זו תקנה קלישתא, לכן הקילו בה חכמים בכל הקולות הנז' אשר אינן מצויות בשאר תקנות וגזירות חז"ל. גם מה שנתקשה אח"כ הדבר יהושע ממ"ש המרדכי בע"ז בשם רבינו שמריה להתיר פת עכו"ם למי שהולך בדרך, והביא ראיה מדמאכילין דמאי את העניים ואת האכסניה ואע"פ שיש בזה איסור דרבנן. ע"כ. ובב"י יו"ד (סימן קיב) הביא מתשובה אשכנזית דאפילו בפת של בעה"ב עכו"ם התירו, דלא חמירא גזירת פת מדמאי. עכ"ל. דמזה מוכח לכאורה שאפשר ללמוד מדהתירו לעניים דמאי דה"ה בכל איסורין דרבנן. וכן כמה אחרונים למדו מדשרי דמאי לעניים, דה"ה נמי לענין קטניות בפסח שיש להתיר בשעת בצורת משום תקנת עניים. והדבר יהושע נתקשה בכל זה. ע"ש. ולפום ארחין נ"ל דהכל א"ש, דמאחר שגם פת עכו"ם אינה אסורה כאיסור גמור מדרבנן, וכן איסור קטניות בפסח. משו"ה שפיר מדמו להו הנך רבוותא לתקנת הדמאי, כיון דגם הנך גזירות הן גזירות חלשות כמו גזירת הדמאי. ואם כנים אנו בזה גם א"ש מה שהקשינו בתחילה איך בכלל גזרו גזירה זו שרוב הציבור לא יכולין לעמוד בה, ועכ"פ לא עמדו בה והיא ממילא בטלה. דלא קשיא מידי. דכל מ"ש הרמב"ם בהל' ממרים זה לענין גזירה שגוזרין על הציבור לחובה גמורה, דתקנה כזו היא תקנה אלימתא, ועל כן כל שהיא מפוקפקת בהתפשטותה בציבור אינה בכלל התקנות והגזירות שמתקבלות לדורות. אבל תקנת הדמאי שמעיקרא לא נתקנה חובה על הציבור ואינה בכלל התקנות הנז', אלא נתקנה מעיקרא רק בתורת רשות למי שנגע יראת ה' בלבו, שפיר דמי שתקנוה אף שכלל הציבור לא יעמדו בה, כי מה שאמרו שאין גוזרין גזירה אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה, זה בגזירה שמטילים על הציבור לחובה, ומשא"כ בזה. ומעתה הכל א"ש. [או כלך לדרך זו, דמעיקרא תקנו תקנה זו חובה גמורה, אלא שלא פשטה ולכן היא בטלה מעצמה ממילא (וכמ"ש בשם הר"מ). ומיהו הת"ח המשיכו להחזיק בה לעצמם ולדי שרן סמיכין עליהון ומ"מ איך שיהיה לבסוף היא נשארה תקנת רשות. ובדרך זו יותר מובן מה שמשמעות הש"ס והפוסקים שתקנה זו נתקנה חובה].
ואם כנים אנו בזה דתקנת הדמאי היא תקנה קלישטא, שלא נתקנה לחובה אלא רשות. עפי"ז נראה לומר דתקנה מסוג כזה מאחר שבטלה לזמן מסויים שוב אינה חוזרת לחול מעצמה אפילו אם יש את הטעם והסיבה להחזיר הגזירה למקומה. כי גזירה זו אינה בכלל שאר הגזירות אשר דינם הוא שאף אם בטלו לזמן מסויים כשבטל טעמן, מ"מ אם חזר למקומו טעם האיסור אז האיסור חוזר למקומו, דתקנת הדמאי שניא ושניא. והיא לא תחזור למקומה מעצמה. אלא אם חכמי הדור יימנו לתקן תקנה זו מחדש (אם היה אפשרות מצד הדין ומצד המציאות) אז שוב ינהגו דיני הדמאי, אבל בלא זה לא. [אגב, לפי מצב הכשרות בימינו נראה שיותר יש תועלת מן ההכשרים החרדיים הפרטיים מאשר אם יחזירו תקנת הדמאי. וזה ברור].
ונראה להביא ראיה לדברינו דבמס' מגילה (ה:) איתא מ"ד דרבי ביקש לעקור צום ט' באב. והקשו התוס' ושא"ר איך ס"ד דרבי יעקור צום ט' באב הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין. ובחי' הרשב"א תירץ דמסתברא דאין זה בכלל מבטל דברי ב"ד חבירו, כיון דהתקנה הראשונה מעיקרא בתנאי נתקנה, כדאיתא במס' ר"ה (יח:), קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה, דכתיב צום החמישי וכו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. ודרשינן מינה דבזמן שאין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין. ע"כ. ואפילו ט' באב בכלל זה, דהא בכולהו כתיב שמחה. והא דמחמירינן בט' באב הנהגת הדורות היתה הואיל והוכפלו בו צרות. וכדאיתא התם בר"ה. והילכך אילו רצה רבי לעקור ט' באב אינו מבטל דברי ב"ד שגדול ממנו. עכ"ד הרשב"א. וע"ע בחי' הריטב"א שם. ובהערות ביאר שגם כוונת הריטב"א לומר כדברי הרשב"א. הנה מפורש לפנינו שתקנה שנתקנה לרשות ולא לחובה היא תקנה קלישתא, ולכן ב"ד שיבא אחריהם אף אם הוא קטן מהב"ד מתקני התקנה יכול הוא לעקור התקנה, והטעם ברור דמפני שתקנה שנתקנה רשות ולא חובה אף בה לא נוהגים כללי התקנות והגזירות. וזה ברור. אף אנו נלמד מזה לנידון דידן דתקנת הדמאי, דכיון שאף היא נתקנה רשות ולא חובה, לא נוהגים בה כללי התקנות והגזירות, ולכן אנו אומרים דמאחר שכמה וכמה שנים שתקנה זו לא היתה נוהגת כלל, דיה שעתה וכיון שבטלה בטלה לעולם, אא"כ יימנו ב"ד לחזור לתקנה. סוף דבר נלע"ד שבזמנינו אין נוהגת כלל תקנת הדמאי. ולכן א"צ בימינו לקבל דברי חבירות כדי להיות נאמן על המעשרות, אלא כל אדם שידוע לנו בכשרותו הרי הוא נאמן על המעשרות ואנו סומכים עליו בזה. וכמו בשאר דיני התורה.
גם פוק חזי שבש"ע יו"ד בהל' תרו"מ (סי' שלא) לא נזכר כלל ענין קבלת דברי חבירות. וזה סיוע גדול לדברינו. ותנא דמסייע לן הוא הגאון החזון איש (שביעית סי' י אות ז והלאה) שג"כ ישב על מדוכה זו האם בזמנינו צריכים לקבל דברי חבירות, ואף הוא ז"ל תלה את פסק ההלכה בזה בחקירה כיוצ"ב, דאם נאמר שתקנה זו נתקנה רק עבור היחידים למגדר מילתא, אז כל שלא נקבע הדבר מחדש, כל חבר הוא נידון כמו שהוא באמת, שכל שהוא מוחזק שמקפיד על התרו"מ הרי הוא נאמן ע"ז אף ללא קבלת דברי חבירות, ואם נאמר שתקנה זו היתה על כל העם, שכל שלא קיבל ע"ע דברי חבירות אין להאמינו על תרו"מ, ואפילו שני בנ"א ששניהם לא קבלו ד"ח אינם רשאים לסמוך זע"ז, לפי"ז גם בזה"ז אין שום אדם רשאי לסמוך על חבירו שאומר לו שהפירות מעושרים כיון שבימינו אף א' לא קיבל דברי חבירות. כתב החזו"א שאין הדבר מסתבר כהצד הב' אלא מסתבר כהצד הא' שהתקנה נתקנה רק ליחידים למגדר מילתא, ולכן כל אדם שמוחזק שמקפיד על תרו"מ כדבעי אנו מאמינים לו. ושכן המנהג שחברים מאמינים זה לזה. ומנהג ישראל תורה. עכת"ד. וע"ש. ודוק. ולהלן (סוף אות ט) כתב החזו"א להקל יתירה מזו, שלאחר שפלפל מי ראוי להתקבל להיות חבר, סיים בזה"ל: ומיהו כ"ז לענין לקבלו (להיות חבר) אבל לענין עיקר נאמנות (שנאמין לו כשאומר שהפירות מעושרים), כל אדם שענין המעשרות חמור בעיניו והוא נזהר בהן, הרי הוא נאמן בהן, "ואף אם אינו מגדל בניו לתלמוד תורה ואינו מניח תפילין". (ע' סוטה כב. ובחזו"א לעיל). ע"כ. גם להלן (אות יא ד"ה ובזה"ז) חזר החזו"א על מסקנתו הלזו גם לענין שביעית, וזל"ק: ובזה"ז שאין לנו חברים שקבלו דברי חבירות, בני אדם שאין בהם הפחיתויות הנזכרין במס' סוטה (כב.), ונזהרין באיסור שביעית, נאמנין עליה. וכ"ש אם הוא גמיר וסביר. וכן נוהגין. וכמו שכתבנו (באות ח) לענין דמאי. ע"כ. (וסבורני שכל הדברים נכפלו גם בחזו"א יו"ד (סימן מב). אך טרם נפניתי לבדוק זאת לפרטיו).הנה מפורש לפנינו הכרעת הגאון החזו"א שבזמנינו א"צ לקבל דברי חבירות כדי להאמין לאדם על המעשרות. וטעם הדבר על הדרך שכתבנו. וראיתי במבוא לס' משפטי ארץ (ע' כד-כה) שכ' בדעת החזו"א באופן אחר. ע"ש. והנלע"ד כ'. אלא שיש להעיר על מה שחידש החזו"א ז"ל ללא ראיה, שתקנת הדמאי נתקנה רק עבור היחידים. ולכאורה לא משמע הכי. ובודאי זה נגד מש"כ בתוס' הרא"ש (שבת יג). ע"ש. ומ"מ לדינא ביארנו בס"ד מטעמא אחרינא דהעיקר להקל בזה. איך שיהיה הנה מרן החזו"א מני"ר תנא דמסייע לן, שבזמנינו אין נוהגת תקנת הדמאי, ולכן א"צ קבלת דברי חבירות בזמנינו.
וכן בקדש חזיתיה להגאון הנודע כמוהרש"ז אויירבך זלה"ה שהכריע כן בשו"ת מנחת שלמה (סי' סב אות ג), שא"צ קבלת דברי חבירות בזמנינו. והובא במבוא למשפטי ארץ (ע' כו-כז). אלא שלענ"ד במחכתה"ר איכא למישדי נרגא בטעמי ההיתר אשר כתב. שהוא ז"ל שם כתב לחקור מה הטעם שכיום שומרי התורה מאמינים זל"ז לענין מעשרות למרות שהם לא קיבלו עליהם חברות. וכתב ב' תירוצים. הא', דאפשר שהוא משום שדוקא בזמן חז"ל שקבעו סדר של קבלת חברות לכן כל מי שלא קיבל עליו חברות תיקנו להחשיבו כע"ה ואין מאמינים לו בזה, משא"כ בזמננו שאין סדר כזה חוזר הדבר לדינו שכל מי שהוא בחזקת כשרות הוא נאמן וכו'. עכת"ד. ול"ז להבין מה נתינת טעם היא זו, דהא גופא קשיא מדוע בזמנינו א"צ לקבל חברות. ועוד תירץ דחז"ל תקנו התקנה לפי זמנם שהיו רוב ע"ה מעשרין וחשו רבנן למיעוט, אבל בזמנינו המציאות היא שרוב ע"ה אינן מעשרין, ומאחר שהמציאות כעת שונה חזר הדבר לדינו שא"צ חברות. וגם זה ל"ז להבין לפי קט שכלי, דמה בכך שהמציאות בימינו שונה (בפרט זה) ממה שהיה בזמן חז"ל, סוף סוף הרי שייך כעת הטעם של הגזירה הנ"ל, ועוד במכ"ש, ויש לדמות זאת להא דקי"ל שאין תקנות חז"ל בטלות אף בהיבטל טעמן. סוף דבר לפי קט שכלי ל"ז לירד לסוף דעת הגרשז"א נ"ע. ועכ"פ לענין הלכה אנן נמי הא אסיקנא לעיל דהאידנא א"צ לקבל דברי חברות. ושכן הכריע הגאון מופה"ד שלפנינו החזו"א זלה"ה. ולכן בזמנינו יש לסמוך ולהאמין לכל אדם שידוע לנו ומוחזק שהוא זהיר בענין המעשרות כשאומר על הפירות שהם מעושרים, אף שלא קיבל עליו דברי חברות. ומכאן תשובה מוצאת למש"כ במבוא לס' משפטי ארץ (עמוד כו והלאה). ע"ש.
והנה ראיתי עוד במבוא למשפטי ארץ (בעמוד כה) שחושש אולי יש במשגיח כשרות את הפחיתויות של ע"ה, ואין לסמוך עליו כלל. ולענ"ד בהכשרים החרדיים המהודרים בודאי הגמור שאין מקום לחששות כאלו כלל ועיקר. ואם דיבר לענין הכשרי "הרבנות" כבר כתבנו בתחילת דברינו שאין לנו עסק עמהם. ומש"כ שם עוד לחוש שמא המשגיח כשרות אינו נוהג כחבר בענין תרו"מ, מלבד שגם בזה כמדומני שאין לחשוד את המשגיחים בהכשרים החרדיים, גם בנ"ד שהוא מקבל משכורת בכל אופן שהוא אדם שעכ"פ מוחזק בכשרות יש לסמוך עליו, וכדביארנו לעיל בס"ד דבכה"ג הוי בכלל חזקה דאומן לא מרע אומנותיה. גם מש"כ שם לעיל מיניה בשם החזו"א (דמאי סי' יג אות ח), דנראה מזה שלדעת החזו"א אין לסמוך על הפרשת המשגיח כשרות. לא דק, כי החזו"א שם מיירי במקום "שכפי הנשמע" מעשרין שמה ע"י משגיח ממונה. ע"ש. ואין ללמוד מזה למקום שיש משגיח כשרות מהימן הממונה על זה. גם מה שהוסיף החזו"א שם עוד טעמים להיתר, אינו לעיכובא, רק לרווחא דמילתא. ואתה תחזה וכבר הבאנו לעיל דברים מפורשים בזה מהחזו"א. וכן עיקר