בית המעשר – הלכה למעשה – תמצית דיני הפרשת תרומות ומעשרות

תמצית דיני הפרשת תרומות ומעשרות

כל התוצרת החקלאית הגדלה בקרקע של ישראל בגבולות ארץ ישראל, חייבים להפריש מן התוצרת תרומות ומעשרות קודם אכילת התוצרת.

'תרומה' – הם המתנות שאותן מקבל הכהן, או מן הישראל ותרומה זו נקראת: 'תרומה גדולה', או מן הלוי והיא נקראת: 'תרומת מעשר'. בזמן הזה שהכהנים טמאי מתים אסורים באכילת התרומה, ולכן הגם שבזמן הזה חובה להוציא את התרומות מתוך הפירות, אך מכיון שהם אסורים באכילה, אין נותנים את התרומות לכהן. אכן, במוצרים שיש להם שימוש אחר שאיננו אכילה, כגון שמן זית להדלקת נר שבת, שאז נותנים לכהן כשיעור שקבעו חכמים וכמפורט להלן:

תרומות

'תרומה גדולה' – מדין תורה די להפריש מכלל התוצרת בשיעור כלשהו. וחכמים קבעו בזה שלשה דרגות בנתינה: 'עין יפה' – יפריש ויתן לכהן אחד חלקי ארבעים. 'עין בינונית' – אחד חלקי חמישים ו'עין רעה' – אחד חלקי שישים. בזמן הזה שאין נותנים לכהנים כיון שהם טמאים, מפריש בשיעור של כלשהו בלבד, להוציא בנותן לכהן לשאר שימושים כגון שמן זית להדלקה שנותן כשיעור שקבעו חכמים.

'תרומת מעשר' היא המתנה – תרומה שנותן הלוי לכהן עשירית ממה שהוא מקבל, ולפיכך כיון שהלוי מקבל עשירית מכלל התוצרת, הרי שהעשירית ממה שהוא מקבל זה 1% מכלל התוצרת, ובימינו שאין נותנים לכהן, הגם שללוי כן נותנים את המעשר ראשון, מכל מקום הנכון הוא שהישראל המפריש כבר יפריש הוא את המעשר מן המעשר דהיינו 'תרומת מעשר'.

כך שלמעשה לפני אמירת נוסח ההפרשה, מוציאים מכלל התוצרת מעט יותר מאחד ממאה מן התוצרת. החלק ה'יותר מאחד ממאה' עתיד להיות 'תרומה גדולה'. והחלק שהוא 'אחד ממאה' עתיד להיות 'תרומת מעשר', והוא עשירית מהמעשר ראשון שיינתן ללוי בהמשך.

את התרומות המופרשות, לאחר תום ההפרשה ואמירת הנוסח, יש לשרוף כאשר התרומה טמאה (באופן שבאה במגע עם אחד משבעה משקים), או בקבורה אם התרומה טהורה, או שהתוצרת איננה ניתנת לשריפה כגון משקין. אפשר גם להשאיר את התרומות במקום שמור (או בפח תרומה מיוחד) עד שזה יירקב ואז יוכל להשליך לאשפה. בספק טבל יש המקילים לעטוף את התרומות בשתי עטיפות ולהשליכם לאשפה.

מעשרות

מעשר ראשון:

א. מעשר ראשון שהופרש מפירות שהם טבל ודאי, חייב המפריש לתת את המעשר ללוי. ובפירות שהם ספק טבל, אין צריך לתת ללוי. המנויים ב'בית המעשר' עורכים מראש חוזה עם לוי, ומלווים לו סכום כסף, כאשר יש למפריש (- המלווה) מעשר ראשון, הוא משאיר את המעשר אצלו, ומתקזז עם הלוי על סכום ההלוואה. ראה לקמן את טופס החוזה מצורף.

ב. על מנת שתתקיים בפועל מצות נתינה, קבעו חכמים שאם הוא רגיל לתת רק ללוי הזה, אין צורך להקנות לו פיזית את המעשר, אלא בזמן שקורא שם למעשר ראשון, הלוי קונה מיד. ולגבי מה מוגדר 'לוי רגיל' הוא מחלוקת. יש אומרים כל שחתם עמו על חוזה, ויש אומרים שראוי לתת לו או להקנות לו פיזית לפחות שלש פעמים. וכדי לצאת ידי שניהם יש להקפיד בשלשת הפעמים הראשונות של כל מנוי חדש, עם תום ההפרשה, יזכה את המעשר ראשון ללוי על ידי אחר (שהוא גדול ובר דעת ואינו סמוך על שלחנו), כאשר האחר יגביה את הפירות ויאמר: "כל המעשר ראשון שבפירות יהיו קנויים ללוי שיו"ר המכון למצוות התלויות בארץ הוא מיופה כוחו". ומהפרשה רביעית ואילך אין צריך לזכות ללוי, אלא די באמירת הנוסח.

מעשר שני:

א. בשנים אבד"ה לשמיטה, נוהג מעשר שני. בזמן הזה צריך לחלל את קדושת המעשר שני על פרוטה אחת. על מנת לייחד מטבע לחילול, יש לידע כמה דינים, כגון חילול ראשון של 'פרוטה חמורה', וכן לעקוב אחרי שיעור הפרוטה המשתנה לעיתים קרובות, ויש להיזהר שהמטבע לא תתמלא, והוא ימשיך לחלל עליה כשהיא כבר מלאה. המנויים ב'בית המעשר' אינם צריכים לייחד פרוטה, אלא אומרים ככתוב בנוסח למנויים: "וּמְחֻלָּל הוּא עַל פְּרוּטָה בַּמַּטְבֵּעַ שֶׁיִּיחֵד הַמְּמֻנֶּה עַל 'בֵּית הַמַּעֲשֵׂר'".

ב. ברשות 'קרן המעשרות של בית המעשר' ישנם מספר רב של מטבעות, כשבכל אחת מהן מותפסת 'פרוטה חמורה' מענבים ובדרגת חיוב הגבוהה ביותר. הממונה על 'בית המעשר' מרשה וממנה (בכל יום מחדש) את כל החברים להיות שליחים של בית המעשר, להתפיס את המעשר שני שברשותם על המטבעות. לכל חבר יש אפשרות לחלל עד חמשה עשר חילולים ביום.

ג. המטבעות הם רכוש של 'בית המעשר'. וכאמור הממונה ממנה כל חבר להיות שליח לחלל את הפירות שברשותו על המטבעות שברשות בית המעשר. וכיון שאין המטבעות ברשות בעל הפירות, על כן איננו צריך להוסיף 'חומש' בזמן החילול.

מעשר עני:

א. בשנה השלישית והשישית לשמיטה, מפרישין מעשר עני במקום מעשר שני. שנת המעשר אינה מתחילה בכל היבולים כאחד, אלא באחד בתשרי הוא ראש השנה לתבואה (חמשת מיני דגן), לירקות ולקטניות (כל שהזרע נאכל). ובט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. הירקות מתעשרין לפי זמן לקיטתם, כיצד? אם נלקט בראש השנה של שלישית, אפילו נגמר הירק לגמרי בשנה השניה, מפריש מעשר עני. בתבואה וקטניות הולכים אחר זמן שהגיעו לשליש גידולן, ובפירות האילן הולכים אחר חנטה (וחנטה היינו הגעה לשליש בישול). אתרוגים הולכים בהם אחר לקיטה וראש השנה שלהם הוא ט"ו בשבט. ובפירות הדר יש אומרים שיש לעשר את שניהם מספק בלשון תנאי (ואם צריך וכו').

ב. בפירות שהם טבל ודאי, חייב לתת מעיקר הדין לעני. ובפירות שהם דמאי פטור מלתת. ובספק טבל המצויים כיום בשוק – ראוי להדר ולתת לעני. המנויים ב'בית המעשר' עורכים חוזה עם עני מראש, ודי להם באמירת הנוסח, ואינם צריכים להפריש בפועל. גם כאן בשלשה פעמים ראשונות לאחר ההפרשה יש לזכות את הפירות לעני על ידי אחר, שהאחר יגביה את הפירות ויאמר: "כל המעשר עני שבפירות יהיה קנוי ליו"ר המכון למצוות התלויות בארץ, שהוא גזבר עניים" (וכמבואר לעיל במעשר ראשון).

סדר ההפרשה למעשה:

א. נוטל קצת יותר מאחד ממאה דהיינו קצת יותר מאחוז אחד מכל מין שהוא מפריש, ומניחם בצד הפירות. ה'קצת יותר' הוא ל'תרומה גדולה'. ו'האחד ממאה' הינו ל'תרומת מעשר'.

ב. יסמיך את התרומות שהפריש לשאר הפירות, כל מין אל מינו, כדי שיפריש מן המוקף, דהיינו שהחלק המופרש יהיה קרוב וסמוך לשאר הפירות שמהם הפריש. ומכל מקום אין צריך שיהיה האדם המפריש סמוך לפירות, שאין זה מעכב אין זה הכלל דין מוקף. אם פירות הטבל והחלק המופרש אינם ארוזים באריזה כל שהיא, החדר שבו מונחים הפירות מצרפם להיות 'מן המוקף', אף שאינם נוגעים זה בזה. ואם הפירות נמצאים בכלי פתוח, יקרב את החלק שמפריש עד שיגע בכלי. וכמו כן אם מפריש על פירות שנמצאים בכמה כלים יקרב את כל הכלים עד שיגעו זה בזה.
אם מפריש תרומות ומעשרות ממינים שונים, יצמיד את החלק המופרש של כל מין, ליד הכלי שבתוכו הפירות השייכים למין שלו. עבר והפריש שלא מן המוקף – תרומתו תרומה.

ג. כיון שבאמירת הנוסח הוא קובע מקום לתרומות ולמעשרות, יש להקפיד לא להזיז את הפירות ממקום הנחתם עד סיום אמירת הנוסח. ובפרט יש להקפיד על כך במשקים.

ד. כיון שבתום ההפרשה מאבדים את התרומה, והיות שאין מאבדים תרומה טהורה, על כן יש לטמא את התרומות קודם ההפרשה, על ידי שיזלף מעט מים על הפירות ויגע בהם בידיו.

ה. בבואו להפריש מטבל ודאי, יברך קודם אמירת הנוסח: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו להפריש תרומות ומעשרות". ברכה זו היא כללית על כל ההפרשות, ולכן יזהר שלא להסיח דעתו על סוף ההפרשה. ובספק טבל, יפריש כרגיל רק ללא ברכה.

ו. בסיום אמירת הברכה יאמר מיד את נוסח ההפרשה, המצורף לכל מנוי. וקודם אמירת הנוסח יברר לאיזה שנה משנות המעשר שייכים היבולים שאותם מפריש [ראה טבלה להלן]. ואין ראוי לסמוך לעולם על הנוסח המסופק: "אם צריך מעשר שני וכו' ואם צריך מעשר עני", ורק אם אין בידו לברר יאמר נוסח זה. וראוי מאד ללמוד את הנוסח וביאורו. [ביאור לנוסח ראה בסוף ספר 'קצירת השדה' להרה"ג רבי שניאור זלמן רווח שליט"א, בהוצאת "המכון למצוות התלויות בארץ"]. ואם מונחים לפניו כמה מינים יוסיף: "כל מין על מינו". ומכל מקום אם לא הוסיף "כל מין על מינו" חלה הפרשתו, שבוודאי כוונתו שיחול כל מין על מינו.

ז. אין להפריש ולומר שיחולו ההפרשות ככתוב בנוסח (הנוסח המקוצר) אלא יאמר את הנוסח המלא המצורף לכל מנוי.

ח. צריך להבין את מהות מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, וכמו כן עליו לדעת שהתרומות (תרומה גדולה ותרומת מעשר) קודש הן, והמעשרות (ראשון ועני) שייכים למקבליהם. ועליו להבין את נוסח ההפרשה שאומר, ושלא יחשוב שזה נוסח של איזה תפילה. שאם אינו מבין את כל זה, ואינו יודע כלל שיש מעשר השייך ללוי או לעני, הרי ההפרשה אינה חלה, והפירות נשארים בטבלן.

להורדת חוברת ההסבר המלאה: